משחק מקדים

המקום האחרון שמישהו יחשוב לחפש בו מסיבה יוקרתית במיוחד

שמיועדת לאליטה של העיר, ובדיוק בגלל זה הוא מושלם.

קריאת עידוד קולנית עולה מהקהל. כולם עוטים מסכות כדי

להישאר אנונימיים, כולל הצוות, אבל כמנחה האירוע אני יודע

מי הם. אני מסתובב ורואה אישה בלונדינית בשמלת נשף בצבע

ארגמן קופצת בהתלהבות. היא כנראה זכתה בגדול, וזה טוב גם

לה וגם לי.

בתור המארח של המפגש הקטן הזה, אני מקבל עשרה אחוזים

מכלל הזכיות. וכן, זה אולי נשמע הרבה כסף, מיליון דולר, אבל

אחרי כל השוחד והתשלומים יהיה לי מזל אם אצא עם שליש

מזה, והרוב גם ככה יושקע מחדש בליל המשחקים הבא.

אבל זה שווה את המאמץ. את הכסף האמיתי עושים מהריבית,

בכל מקרה. אם לאחד מהשחקנים שלנו נגמר הכסף, אנחנו, "הבית",

מספקים לו ברוב אדיבותנו את האמצעים להמשיך לשחק. תמורת

עמלה, כמובן. היא קטנה מספיק כדי לפתות, קרס דייגים שנועד

ללכוד את התמימים. רק אחרי שאנשים בולעים את הפיתיון הם

מבינים עד כמה העמלה הזו יכולה להצטבר אם הם לא יחזירו

את החוב בזמן.

אני סוקר במבט את שאר החדר, חלל ענק דמוי מערה שפעם

שימש מחסן מטענים. עכשיו הוא מלא בעשרות שולחנות, חלקם

מכוסים במפות לבנות ועליהם מגשי מנות גורמה, ואחרים מוקפים

במהמרים בשמלות נשף וחליפות יוקרתיות. לאורך הקיר המרוחק

ניצב בר משקאות, וצוות המלצרים עושה את דרכו אליו וממנו

ומגיש קוקטיילים יוקרתיים. אור רך מסתנן דרך הנברשות, מנצנץ

על תכשיטים ועל כוסות שמפניה באופן שמעניק אווירה חלומית

לחלל כולו.

אני נאנח, חושב על המלחמה שניהלתי עם עצמי. הלילה

הוא ניצחון, מסיבה שלא היתה כמוה. אבל בפעם הבאה אצטרך

להמציא משהו עוד יותר טוב, עוד יותר מפתיע ומלהיב. המסיבות

שלי חייבות להישאר הבילוי הכי מעניין והכי מבוקש בעיר הזו.

למדתי שהעשירים דומים מאוד לילדים מפונקים, דעתם מוסחת

בקלות על ידי הצעצוע המנצנץ הבא, וצריך הרבה כדי לגרום להם

להמשיך להתחנן למקום ליד השולחנות שלי.

לחשוב שהכול התחיל בחדר המעונות שלי בקולג'. הייתי

סטודנט לתואר כפול במימון ועסקים, תפרן לגמרי, וחיפשתי

דרך להרוויח כסף מהצד בשביל שכר לימוד כדי שלא אצטרך

לנשור. תמיד הייתי טוב במספרים וזיהוי תבניות, כך שהיה לי קל

להסתדר עם קלפים. המוח שלי פשוט יודע מעצמו אילו קלפים

נותרו בחפיסה בלי שאצטרך לספור אותם במודע.

בהתחלה, ערבי הפוקר שלי היו קטנים, רק אני ואנשים

שהצלחתי לשכנע לשחק. רובם לא נשארו אחרי שהפסידו לי שוב

ושוב, וחשבתי שבזה סיימתי עם הפוקר, שהתוכנית שלי להרוויח

כסף נגמרה עוד לפני שהתחילה. אבל אז התחילו להתפשט

שמועות שאני בלתי מנוצח, ובמהרה כל חובב פוקר שהחשיב את

עצמו למומחה או גאון מתמטיקה התחנן להיכנס למשחקים, מה

שהכניס לי מספיק כסף כדי שלא אהיה לחוץ כספית.

שיעור על יזמות שתל בי את הרעיון שאולי אפשר להרוויח כסף

יציב יותר מאחורי השולחן, בניהול המשחקים כעסק. פתחתי את

המשחקים לכל רמות המהמרים, משחקנים מנוסים ועד לטירונים

שמנסים את מזלם בפעם הראשונה. ואז קרו שני דברים בבת אחת:

תלמידים בקולג' גילו שהחבר הכי טוב שלי, ג'וש, הוא בנו של

רוצח סדרתי ידוע לשמצה, והסגל גילה על המשחקים שלי. ולכן

עברנו לעיר כדי להתחיל מחדש. אני עברתי קולג', אבל ג'וש נשר

מהלימודים כדי להפוך להאקר מקצועי, כי הוא מתכנת טוב יותר

מכל אחד מהמרצים שלו וכבר לא נשאר להם מה ללמד אותו.

השארתי את המשחקים מאחור, סיימתי את שנת הלימודים

האחרונה ונכנסתי לתחום המימון התאגידי. אבל עברה רק שנה

עד שהבנתי שאני שונא את זה. שונא ללבוש חליפה כדי ללכת

לעבוד עם חבורה של מטומטמים שמבחינתם הסרט "הזאב מוול

סטריט" הוא מדריך הפעלה. שונא את המשכורת ההתחלתית שלי,

שבקושי כיסתה את עלויות המחיה, כי אני יודע שיש דרכים טובות

יותר (וקלות יותר) להרוויח כסף. חוץ מזה, זה שעמם אותי עד

מוות. לא היה לי שום אתגר. והבוס שלי היה אידיוט גמור, שהגיע

לתפקיד שלו בזכות קשרים ולא בזכות כישרון — עוד תזכורת

למה תמיד שנאתי את העשירים.

העזיבה אפשרה לי לחזור להרגלים הישנים שלי. התחלתי שוב

לערוך מסיבות פוקר, בניתי את הכול מהתחלה. הפעם, הרשיתי

לעצמי לחשוב בגדול. עכשיו אני כבר כאן לא רק בשביל לעשות

כסף. יש לי מטרה: נקמה. יעד לרדוף אחריו. כל משחק מקדם

את האג'נדה שלי, אבל הלילה הזה במיוחד הוא צעד ענק לכיוון

המטרה.

קריאת עידוד נוספת נשמעת משולחן בלאק ג'ק סמוך. הפעם

המנצח הוא סוחר אמנות. משמאלו, מנהל קרן השקעות מביט בו

בקנאה. מימינו, ראש ארגון פשע טופח לו בברכה על הגב.

אני מסיט את המבט ומסדר את המסכה שלי. היא שחורה,

מעוטרת באבני חן ירוקות ובעיצוב של שטן, עם חורי עיניים

בוהקים וקרניים מפותלות. זה אולי מוגזם, אבל תיארו אותי כשטן

יותר מפעם אחת בחיים והסמליות הזאת משמשת תזכורת טובה

ללקוחות שלי שלא כדאי להם להתעסק איתי.

אני מחזיר את המסכה למקום וצועד לעבר שלישיית שולחנות

הפוקר שליד דוּד הקיטור של הספינה. בשולחן המרכזי, בגבו

אלי, יושב ילד בן עשרים שאין לו שום סיבה להיות כאן. בלייק

מקורמיק.

הוא היורש של כמה מהנכסים הכי גדולים בעיר. הושבתי אותו

עם שחקני הפוקר הכי הטובים שנמצאים כאן, ואם הכול מתנהל

לפי התוכנית, הברמנים כבר מגישים לו יותר מדי משקאות. נוסף

על כל זה, הוריתי לדילר של בלייק ליידע אותו שאם הוא יחרוג

וייגמר לו הכסף, הבית ישמח להלוות לו עוד.

הדילר ואני מצליבים מבטים, והוא מהנהן אלי בעדינות לאישור.

אני מחייך. הילד כבר מתחיל לצבור חוב, והלילה רק התחיל.

מי יודע כמה הוא עלול להיות חייב לי עד שהכול ייגמר? חצי

מיליון? יותר? לא משנה מה הסכום, אני מתכנן לנצל את החוב

הזה עד הסוף.

כי לבלייק יש אחות גדולה שתעשה הכול כדי להגן עליו, והיא

תהיה הדרך שלי פנימה. האמצעי שלי להשגת המטרה. היא תוביל

אותי ישר אליו. אל אבא שלי. האיש שבגללו עברתי לעיר הזאת,

האיש שאני מתכנן למצוא ואז להרוס.

נתראה בקרוב, סטלה, אני חושב לעצמי ומחייך בזמן שסבב

נוסף של קריאות שמחה עולה מהקהל.