משחק השתיקה

הבר אפוף עשן, ומוזיקת בלוז חלשה מתנגנת בחלל הדחוס,
נמהלת בקולות שיחה צורמים. אני עומדת מאחורי דלפק הבר,
מגישה משקאות ללקוחות על אוטומט ומנסה להתמקד ברעשי
הבר כדי להסיח את דעתי מהדאגות היומיומיות. אחת מהן היא
שבדירה השכורה והקטנה שלי, שנמצאת באחת הסמטאות הפחות
זוהרות של ניו יורק, ממתין על שולחן המטבח מגדל גבוה
למדי של חשבונות. לא משנה כמה מותשת אחזור ממשמרת
או כמה שעות אעבוד, תמיד אגלה שהחובות שלי מסרבים
להצטמצם.
זה עוד לילה רגיל ב"לאסט קול", בר שכונתי שאף אחד לא
חולם לעבוד בו. רק מי שאין לו ברירה מגיע לכאן. הבר רחוק
מאוד מהמקום שבו דמיינתי את עצמי לפני שבע שנים — יושבת
באולם הרצאות ממוזג, שקועה במאמרים על פסיכולוגיה קלינית
ומנסה להבין את המנגנונים שגורמים לנפש האדם להישבר —
במקום פשוט למזוג משקאות לאנשים שמנסים להטביע את
השברים שלהם באלכוהול.
אבל בעיר יקרה כמו ניו יורק, גם העבודה הזו נחשבת למזל.
המשכורת מצליחה בקושי לכסות את שכר הדירה, ובקושי זה
המוטיב החוזר שמתאר את הלך הרוח בחיים שלי.
קצת לפני חצות, כשאני כבר חולמת על המיטה החמה שלי,
נכנסת קבוצה של גברים ומתיישבת בשולחן שנמצא לא רחוק
מהבר. למרות השעה המאוחרת הם מלאי אנרגיה ומדברים בקול
רם. החליפות היוקרתיות שלהם צועקות שהם לא שייכים למקום
כזה. שש שנים כאן הספיקו לי כדי לזהות צרות עוד לפני שהן
מזמינות את המשקה הראשון.
אני מתעלמת מהם ונותנת לקייט לטפל בזה, אבל פול, הבעלים
של הבר, מתעקש שאני אטפל בהם.
"קייט תיקח את השולחן. זה האזור שלה." אני אומרת תוך
שאני נמנעת מקשר עין ומסדרת את הכוסות.
"אבל ביקשתי ממך, נכון?" ארשת פניו מתוחה ומעט עצבנית.
אני בולעת את הכעס שגואה בי וניגשת לשולחן עם חיוך
מקצועי. מוציאה מהכיס האחורי שלי את הפנקס.
"היי, מה תרצו להזמין?"
"אלכוהול והרבה," אומר הגבר שקרוב אליי. המבט שלו זחוח
ושפת גופו משדרת שחצנות והמון ביטחון מזויף. "תביאי
לנו משהו טוב. לא את הדברים הרגילים. אנחנו לקוחות
וי־איי־פי."
"וגם ויסקי כפול," זורק אחד מהם.
"בשבילי גם ויסקי כפול," אומר בחור נוסף שבכלל לא טורח
להסתכל עליי ואני מבינה שכולם כבר שתו כוסית או שתיים לפני
שהם נכנסו לכאן.
"ולך?" אני פונה לגבר שיושב בקצה השולחן ועדיין לא
הזמין.
"רק מים. תודה." עיניו הכחולות בוחנות אותי באינטנסיביות
שגורמת לי להעביר משקל מרגל אחת לשנייה.
"אין בעיה, עוד משהו?" אני מרימה את ראשי מהפנקס.
"כן," אומר השחצן ומחייך חיוך רחב. "תביאי גם לעצמך איזה
כוסית. תשתי איתנו. על חשבוני." אני מרימה את הגבה שלי
בהתרסה.
"אתה חושב שאני לא מסוגלת לקנות לעצמי משקה?"
"מה פתאום," הוא פולט גיחוך. "ברור שאת יכולה. אבל
השולחן הזה עליי. אז תתכבדי." היד שלו נוחתת על המותן שלי.
אני זזה מיד אבל הוא תופס חזק יותר.
"אני לא שותה בעבודה. ובטח לא עם לקוחות." אני מבהירה
כל מילה.
"הבוס שלך לא יכעס. אני אדאג לזה." הוא קורץ, "הוא מפחד
ממני."
אני מצליחה להשתחרר ממנו וגל של בחילה מציף את גרוני.
עיניי מקפצות אל הבחור השקט עם העיניים הכחולות, שממשיך
להביט בי. הוא לא צוחק ולא זורק הערות. ובניגוד לשאר החבורה
העליזה והחצופה הוא בהחלט לא נראה כמו מי ששתה לפני שהוא
נכנס לכאן.
המבט שלי נאחז בו. מעולם לא ראיתי אותו לפני כן,
אבל ברגע הזה הוא היחיד בשולחן שאני מצליחה להסתכל
עליו.
"אז מה את אומרת, מלאך?" השחצן שיושב קרוב אליי
קם מהכיסא ומתקרב אליי. הבל פיו מסריח מוויסקי. "תשתי
איתנו?"
הסבלנות שלי מתפוגגת ואני דוחפת אותו ממני.
אני חוזרת בכעס אל פול שעדיין סופר שטרות מאחורי
הבר.
"הם עוברים את הגבול," אני יורה לעברו.
"תתמודדי," הוא מושך בכתפו ומביט בי באדישות.
"פול, הם שיכורים לגמרי. אם היית שומע איך הם דיברו
אליי."
עיניו סורקות אותם בחטף.
"כמו שאמרתי, תתמודדי. את ילדה גדולה, אביגיל."
אני מביטה בו המומה, מנסה לעצור את הסערה שהולכת
ומתהווה בתוכי. הוא לא יוותר לי, אני יודעת. לבסוף אני מהנהנת
וחוזרת לעבודה.
הזמן עובר ולצערי, הצחקוקים, ההערות והשירה המזויפת
לא פוסקים. הם כבר מזמן איבדו כל רסן. כמה אנשים בבר
מביטים לעברם ומעקמים את אפם. בלית ברירה אני ניגשת
אליהם.
"תוכלו בבקשה להנמיך את הקול שלכם קצת, אתם מפריעים
לכל הבר." הם מביטים בי בשאלה ואז פורצים בצחוק.
"תירגעי, יפה," אומר השחצן החצוף, וסוקר אותי במבט שגורם
לי לרצות להתקלח במי אקונומיקה. "שבי, תשתי משהו. את
לחוצה קצת."
סבלנותי מתאדה ברגע. אני נשענת על השולחן, מצמצמת את
המרחק בינינו.
"תקשיב לי טוב. זו הפעם האחרונה שאתה פונה אליי בחוסר
כבוד. בפעם הבאה שיֵ צא לך מהפה משהו שהוא לא הזמנת משקה,
אתה עף מפה. והחברים שלך ילכו אחריך. הבנתם?"
הבר משתתק וכל המבטים מופנים אליי. למעט החצוף והזחוח
שמחייך אליי כאילו שום דבר ממה שאמרתי לא נקלט באף אחת
מהאונות שלו, כמי שמעולם לא שילם מחיר על ההתנהגות שלו.
"וואו, מסתבר שנוצרה לנו כאן דרמה קטנה. באמת שלא
התכוונתי להרגיז אף אחד," אומר החצוף הראשי.
שנייה אחר כך פול נעמד לצידי ומושך אותי לאחור, כאילו
אני הבעיה. הוא מפנה לעברם חיוך מתנצל, כזה שניכס לעצמו
לפני שנים.
"סליחה, זו כנראה א־הבנה קטנה," הוא ממלמל.
"אני יכולה להסבי —"
"את מפוטרת," פול קוטע אותי מיד כשאנחנו מגיעים לדלפק
הבר.
"מה?!" אני לא מאמינה שזה מה שהוא אמר עכשיו. לא פעם
ולא פעמיים נאלצתי להתמודד עם לקוחות בעייתיים, ותמיד
הצלחתי להוציא את עצמי מסיטואציות כאלה מבלי להרגיז אף
אחד. אבל הפעם, הם חצו את כל הקווים האדומים. פיטורים זה
לא רק עלבון, זו קטסטרופה.
איך אשלם עכשיו את שכר הדירה? איך אשלח כסף לארץ,
לליה ולדודה שלי? אין מי שיעשה את זה במקומי. הן מסתמכות
עליי, במיוחד מאז שאמא איננה.
"אתה לא באמת מתכוון לזה, נכון, פול?" הקול שלי
נסדק.
פול מביט בי כאילו כל מה שקרה עכשיו לא עניינו.
"אני רציני מאוד, אביגיל." פניו חתומות. "אני לא צריך פה
בעיות. ואת איכשהו תמיד מביאה אותן איתך. יש מספיק בנות
שיחליפו אותך ויעשו את זה טוב יותר."
אני נושכת את השפה התחתונה שלי כדי שהיא לא תרעד.
שנים שלא בכיתי. ואין שום סיכוי שאתחיל עכשיו.
"את בכלל יודעת מי אלה?" הוא נוהם לעברי. "זה אית'ן
קרופורד!" הוא מסנן מבין שיניו ומצביע על הבחור שהתנהג אליי
בגסות. "הבן של גייל קרופורד. ראש מועצת הבנקאות. נשמע לך
מוכר?"
"נו, באמת." אני משפשפת את הרקה. "אז הוא יודע לספור
שטרות מהר, מרגש."
נחיריו של פול מתרחבים והלסת שלו ננעלת.
"איך את מעזה לדבר אליו ככה?"
"הוא כלום ושום דבר, הוא רק הבן של." אני מגחכת ללא
שליטה.
"את מפוטרת. לכי מכאן."
אני מבינה שזה אבוד ושלא אוכל לומר או לעשות שום
דבר שישנה את ההחלטה שלו, ותולשת את הסינר השחור
ממני.
"מעולה," אני ממלמלת והסינר נופל על הרצפה. אני לא
טורחת להרים אותו.
אני מפנה את ראשי אל קרופורד ג'וניור, מחייכת אליו חיוך
מעושה ולא מתנצל, מרימה לעברו אצבע משולשת יציבה ובלי
להוסיף מילה, פותחת את דלת הבר ויוצאת.