מארז וינדזור 3+4

הכלה הלא נכונה:

"לא להאמין איזה מניאק הוא," סִייֶרָה אומרת ונכנסת בסערה למשרד שלי. אני מפילה את העיפרון שלי על השולחן ומרימה את המבט בחוסר רצון משמלת הערב שאני מנסה לעצב.

אחרי שבועיים קשוחים, התעוררתי הבוקר והמחסום היצירתי שהעיק עלי נעלם. ידעתי בדיוק מה להכין לתצוגת האופנה הבאה שלי, שהלכה והתקרבה. אבל אם החברה הכי טובה שלי מתעקשת לעמוד כאן, אין לי שום סיכוי להוציא את השמלה הזאת מהראש ולהעביר אותה אל הדף.

"בוקר טוב, מותק," אני אומרת לסיירה ומחניקה חיוך. יש רק אדם אחד שהיא משתוללת ככה בגללו, ואני בטוחה לגמרי שלא משנה איזה סיפור היא עומדת לספר לי, הוא עומד להיות מטורף.

"קסבייר קינגסטון גנב לי את הרעיון והציג אותו כאילו הוא שלו. הוא קיבל את הפרויקט שהתכוננתי אליו במשך חודשים — ועוד עם הרעיון שלי!"

אני נשענת לאחור והמבט שלי משוטט אל שׂערהּ הארוך, הסתור, הגלי והחוּם של סיירה. החברה הכי טובה שלי תמיד מדוגֶמֶת ומסודרת, אבל לא היום. נראה שהפעם קסבייר ממש הצליח לערער אותה.

"את לא חיבלת במקרה בפרויקט שלו בפעם הקודמת? עד כמה שאני זוכרת, חתכת לו את הצמיגים כדי שהוא יאחר לפגישה כי ידעת שהלקוח הזה שונא שמאחרים לו."

סיירה מחייכת חיוך נבזי ועיניה הירוקות מוארות באושר בתגובה לזיכרון הזה. "אם לא הייתי עושה את זה החֶברה שלו עוד היתה מקבלת את התיק של אתר הנופש ההוא. זאת היתה עסקה של מיליוני דולרים. האמת? הייתי קצת מאוכזבת כשגיליתי שהיה כל כך קל להתקיל אותו. בדרך כלל הוא חכם מספיק לא ליפול בדברים כאלה."

אני מנידה בראשי ורוכנת קדימה כדי להקדיש לה את מלוא תשומת הלב. היא לא תעזוב אותי עד שתגמור להתלונן על קסבייר קינגסטון, המתחרה הכי גדול שלה. בין תעשיות קינג לבין וינדזור נכסים תמיד היתה תחרות, אבל קסבייר וסיירה הביאו את היריבות הזאת לרמה אחרת לגמרי.

"אז אולי היית צריכה לצפות שהוא כנראה יחזיר לך מתישהו?"

סיירה מביטה בי בהלם ונראית נבגדת, אבל היא יודעת שאני צודקת. למען האמת, למרות העובדה שהם כל הזמן מחבלים זה בעסקאות של זה, שניהם מצליחים בסופו של דבר בדיוק במחצית מההזדמנויות העסקיות שהם נתקלים בהן, כך שיחד הם שולטים בכל תעשיית הנדל"ן המקומית.

"אני רוצה נקמה," היא יורה אלי. "האידיוט הזה. אני לא מאמינה. את חייבת לעזור לי, רייבן."

אני מרימה שוב את העיפרון ומנידה בראש לשלילה. "לא, אין מצב. אני לא נכנסת לזה." אני לא משוגעת מספיק להעליב מיליארדר פסיכופת כמו קסבייר קינגסטון. סיירה היא האישה היחידה בעולם שמצליחה לעשות את זה, ולא נראה לי שהיא קולטת שהסיבה היחידה שהיא מצליחה לעשות את זה בלי לחטוף היא שהוא נותן לזה לקרות.

הטלפון שלי מצלצל ואני מושיטה אליו יד בלי לחשוב אבל קופאת כשאני רואה מי מתקשר. אֶריס. לבי מחסיר פעימה ואני בוהה במכשיר שממשיך לצלצל.

"רייבן?"

סיירה אומרת בקול רך ומלא דאגה. אני מרימה את מבטי, מתנערת מהבהייה ומכריחה את עצמי לחייך. כמה זמן הייתי בטראנס הזה עכשיו? "זה אחיך," אני אומרת לה, ואז עונה לשיחה.

"הַיי, אריס," אני אומרת, והטון הרגוע שלי מסתיר את הקולות הרמים שהלב שלי משמיע.

הוא מגחך וצריבה חדה של געגוע בוערת בי. "רייבן, אני מופתע שענית בכלל. ממש קשה להשיג אותך בזמן האחרון. את עסוקה אפילו יותר ממני."

אני נשענת לאחור בכיסא ומחייכת. עבר הרבה מאוד זמן מהפעם האחרונה ששמעתי אותו אומר את השם שלי. "מה קורה?" אני שואלת ויודעת מצוין שלא משנה מה הסיבה שבגללה הוא מתקשר, היא בטוח תכאיב. אריס הוא הרגל מגונה שאני לא מצליחה להיגמל ממנו. הוא התמכרות מבישה, סוד אסור.

"רוצה לבוא איתי לקניות? אני צריך לקנות מתנת יום הולדת להאנה, ומי יכולה לעזור בנושא הזה יותר ממך?"

אני צריכה להגיד לא. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא ללכת עם אריס לחפש מתנה לאחותי. אני לא מסוגלת לשמוע אותו מדבר עליה, או לראות את האהבה והמסירוּת בעיניים שלו. אבל אני מעדיפה להיפגש איתו ושהוא לא יפסיק לדבר עליה מאשר לא להיפגש איתו בכלל.

"בטח," אני אומרת לו, בניגוד להיגיון הבריא שלי. סיירה מביטה בי בעיניים מצומצמות כשאני מנתקת. "מה הוא רצה?" היא שואלת בכעס.

אני מחייכת בעצבנות ויודעת שהיא לא תהיה מרוצה. "הוא צריך לקנות מתנת יום הולדת להאנה."

סיירה נועלת את הלסת ומסיטה את המבט. "אל תלכי," היא אומרת, קולה רך. "פשוט אל תלכי, רייב. הוא יכול לקנות לה מתנה בעצמו. למה הוא צריך את העזרה שלך?"

"זה בסדר," אני אומרת לה, אף על פי שאני לא בטוחה בזה. עברו שנים, ואני עדיין לא יכולה להגיד לו לא.

"זה לא בסדר," סיירה אומרת. "אני אוהבת את אח שלי, אבל אני אוהבת גם אותך. את צריכה להפסיק לתת לו להתקשר אלייך מתי שבא לו, כי בכל פעם שאת רואה אותו הלב שלך נשבר מחדש."

אני מנידה בראשי בהכחשה. "אני לא, סיירה. אריס ואני רק ידידים. תמיד היינו. זה רק בראש שלך."

היא עומדת, משלבת זרועות על החזה ומביטה בי מלמעלה. "תשקרי לעצמך כמה שאת רוצה, רייב, אבל לא תצליחי לעבוד עלי."
אני מסיטה ממנה את המבט, כי אני לא מסוגלת להמשיך בהעמדת הפנים כשהיא מסתכלת עלי ככה. היא האדם היחיד מלבדי שיודע מה קרה כשהיינו צעירים, ולמרות ההכחשות שלי, היא היחידה שיודעת שאני עדיין מאוהבת באריס וינדזור היום בדיוק כמו שהייתי אז.

"רייב, את לא תוהה לפעמים מה היה קורה אם היית מספרת לו איך הרגשת אחרי הלילה ההוא —"

אני מרימה יד ומנידה בראשי. "זה לא היה משנה שום דבר. הוא תמיד אהב את האנה. מהרגע שהיא נכנסה לחיים שלו היא היתה הדבר היחיד שהוא ראה. אם הייתי מספרת לו שיש לי רגשות אליו זה רק היה הופך את היחסים בינינו למביכים. הייתי מאבדת את החברוּת שלנו."

היא מסתכלת בעיני והמבט שלה מלא באותו כאב לב שאני מרגישה. "את באמת מתכוונת לעמוד בשקט ולראות את אריס מתחתן עם אחותך?"

אני פונה אל החלון ושואפת בגוף רועד. "יש לי ברירה? הם ביחד כבר חמש שנים, סיירה. אם היה פעם איזה רגע שיכולתי לעשות משהו, הוא עבר מזמן. הם מאושרים ביחד, ואני מאחלת להם רק טוב. אם מישהו מהם יגלה איך אני מרגישה באמת זה גם יעלה לי בחברות שלי עם אריס וגם יהרוס את היחסים שלי עם אחותי, שהם גם ככה לא משהו. ובשביל מה? הוא אף פעם לא יראה בי יותר מסתם ידידה, לכל היותר. אף פעם."

סיירה מנידה בראשה. "אני לא כל כך בטוחה בזה, את יודעת? אני לא חושבת שאריס מאושר כמו שהוא משכנע את עצמו, ואני ממש לא חושבת שהוא רואה בך רק ידידה, רייב. אולי הוא לא מודה בזה אפילו בפני עצמו, אבל תמיד היה ביניכם משהו. זה היה שם עוד לפני שהאנה נכנסה בכלל לתמונה, ואפילו היא לא הצליחה למחוק את זה לגמרי. אולי היא ניסתה, אבל היא אף פעם לא הצליחה לתפוס את המקום שאת ממלאת בחיים שלו."

אני משפילה מבט אל כפות ידי ולא מגיבה. אני שונאת את זה שהיא מחדירה בי תקוות שווא שאני לא אמורה לטפח. הוא עומד להיות הגיס שלי, ואני צריכה לשמור על גבולות מאוד ברורים בינינו אם אני רוצה לעבור את החתונה שלהם בשלום.

"רייבן, אני בטוחה שהסיבה היחידה שהם עדיין ביחד היא כי שניהם יודעים שאין להם ברירה. אריס יודע בדיוק כמוני שהוא חייב להתחתן עם מישהי שסבתא שלנו מאשרת... אבל מי שהיא בחרה בשבילו במקור לא היתה האנה. זאת היית את."

הלב שלי כואב לשמע התזכורת הזאת. אני עדיין זוכרת את היום שבו ההורים שלי אמרו שהם רוצים לצאת לפנסיה והחליטו למזג את חברת הפקות הקולנוע העצמאית שלהם, דְּרימְאֶסֶנְס, עם וינדזור תקשורת. עד אז משפחות וינדזור ודוּ פּוֹנט היו יריבות בעסקים, אבל המיזוג שהוצע שינה הכול — ולא רק מבחינת ההורים שלי.

הם רצו שהחברה האהובה שלהם תישאר במשפחה, ומאחר שבני משפחת וינדזור היו ידועים במנהג לארגן נישואים לילדיהם, הם הציעו להם את הפתרון המושלם: חתונה בין וינדזור ודו פונט תוודא שהחברה תישאר בידי המשפחה וגם שלשתי המשפחות תהיה שליטה מלאה על העסק.

באותו זמן, מי שהם רצו לשדך לאריס לא היתה האנה. זאת הייתי אני. בגלל החברוּת שלי עם סיירה הם חשבו שאני מתאימה יותר. הייתי רק בת עשרים כשהם חתמו על העסקה, אבל שמחתי על זה ונראה שגם אריס לא התנגד.

אבל כל זה השתנה כשהבאתי איתי את האנה למסיבת יום ההולדת העשרים ואחד של סיירה. אני זוכרת את הלילה ההוא מצוין. אמנם אני ראיתי אותו ראשונה, אבל היא זאת שהוא לא הוריד ממנה את העיניים מאותו רגע.