מארז וינדזור 1+2

הכלה הלא נכונה:

"לא להאמין איזה מניאק הוא," סִייֶרָה אומרת ונכנסת בסערה למשרד שלי. אני מפילה את העיפרון שלי על השולחן ומרימה את המבט בחוסר רצון משמלת הערב שאני מנסה לעצב.

אחרי שבועיים קשוחים, התעוררתי הבוקר והמחסום היצירתי שהעיק עלי נעלם. ידעתי בדיוק מה להכין לתצוגת האופנה הבאה שלי, שהלכה והתקרבה. אבל אם החברה הכי טובה שלי מתעקשת לעמוד כאן, אין לי שום סיכוי להוציא את השמלה הזאת מהראש ולהעביר אותה אל הדף.

"בוקר טוב, מותק," אני אומרת לסיירה ומחניקה חיוך. יש רק אדם אחד שהיא משתוללת ככה בגללו, ואני בטוחה לגמרי שלא משנה איזה סיפור היא עומדת לספר לי, הוא עומד להיות מטורף.

"קסבייר קינגסטון גנב לי את הרעיון והציג אותו כאילו הוא שלו. הוא קיבל את הפרויקט שהתכוננתי אליו במשך חודשים — ועוד עם הרעיון שלי!"

אני נשענת לאחור והמבט שלי משוטט אל שׂערהּ הארוך, הסתור, הגלי והחוּם של סיירה. החברה הכי טובה שלי תמיד מדוגֶמֶת ומסודרת, אבל לא היום. נראה שהפעם קסבייר ממש הצליח לערער אותה.

"את לא חיבלת במקרה בפרויקט שלו בפעם הקודמת? עד כמה שאני זוכרת, חתכת לו את הצמיגים כדי שהוא יאחר לפגישה כי ידעת שהלקוח הזה שונא שמאחרים לו."

סיירה מחייכת חיוך נבזי ועיניה הירוקות מוארות באושר בתגובה לזיכרון הזה. "אם לא הייתי עושה את זה החֶברה שלו עוד היתה מקבלת את התיק של אתר הנופש ההוא. זאת היתה עסקה של מיליוני דולרים. האמת? הייתי קצת מאוכזבת כשגיליתי שהיה כל כך קל להתקיל אותו. בדרך כלל הוא חכם מספיק לא ליפול בדברים כאלה."

אני מנידה בראשי ורוכנת קדימה כדי להקדיש לה את מלוא תשומת הלב. היא לא תעזוב אותי עד שתגמור להתלונן על קסבייר קינגסטון, המתחרה הכי גדול שלה. בין תעשיות קינג לבין וינדזור נכסים תמיד היתה תחרות, אבל קסבייר וסיירה הביאו את היריבות הזאת לרמה אחרת לגמרי.

"אז אולי היית צריכה לצפות שהוא כנראה יחזיר לך מתישהו?"

סיירה מביטה בי בהלם ונראית נבגדת, אבל היא יודעת שאני צודקת. למען האמת, למרות העובדה שהם כל הזמן מחבלים זה בעסקאות של זה, שניהם מצליחים בסופו של דבר בדיוק במחצית מההזדמנויות העסקיות שהם נתקלים בהן, כך שיחד הם שולטים בכל תעשיית הנדל"ן המקומית.

"אני רוצה נקמה," היא יורה אלי. "האידיוט הזה. אני לא מאמינה. את חייבת לעזור לי, רייבן."

אני מרימה שוב את העיפרון ומנידה בראש לשלילה. "לא, אין מצב. אני לא נכנסת לזה." אני לא משוגעת מספיק להעליב מיליארדר פסיכופת כמו קסבייר קינגסטון. סיירה היא האישה היחידה בעולם שמצליחה לעשות את זה, ולא נראה לי שהיא קולטת שהסיבה היחידה שהיא מצליחה לעשות את זה בלי לחטוף היא שהוא נותן לזה לקרות.

הטלפון שלי מצלצל ואני מושיטה אליו יד בלי לחשוב אבל קופאת כשאני רואה מי מתקשר. אֶריס. לבי מחסיר פעימה ואני בוהה במכשיר שממשיך לצלצל.

"רייבן?"

סיירה אומרת בקול רך ומלא דאגה. אני מרימה את מבטי, מתנערת מהבהייה ומכריחה את עצמי לחייך. כמה זמן הייתי בטראנס הזה עכשיו? "זה אחיך," אני אומרת לה, ואז עונה לשיחה.

"הַיי, אריס," אני אומרת, והטון הרגוע שלי מסתיר את הקולות הרמים שהלב שלי משמיע.

הוא מגחך וצריבה חדה של געגוע בוערת בי. "רייבן, אני מופתע שענית בכלל. ממש קשה להשיג אותך בזמן האחרון. את עסוקה אפילו יותר ממני."

אני נשענת לאחור בכיסא ומחייכת. עבר הרבה מאוד זמן מהפעם האחרונה ששמעתי אותו אומר את השם שלי. "מה קורה?" אני שואלת ויודעת מצוין שלא משנה מה הסיבה שבגללה הוא מתקשר, היא בטוח תכאיב. אריס הוא הרגל מגונה שאני לא מצליחה להיגמל ממנו. הוא התמכרות מבישה, סוד אסור.

"רוצה לבוא איתי לקניות? אני צריך לקנות מתנת יום הולדת להאנה, ומי יכולה לעזור בנושא הזה יותר ממך?"

אני צריכה להגיד לא. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא ללכת עם אריס לחפש מתנה לאחותי. אני לא מסוגלת לשמוע אותו מדבר עליה, או לראות את האהבה והמסירוּת בעיניים שלו. אבל אני מעדיפה להיפגש איתו ושהוא לא יפסיק לדבר עליה מאשר לא להיפגש איתו בכלל.

"בטח," אני אומרת לו, בניגוד להיגיון הבריא שלי. סיירה מביטה בי בעיניים מצומצמות כשאני מנתקת. "מה הוא רצה?" היא שואלת בכעס.

אני מחייכת בעצבנות ויודעת שהיא לא תהיה מרוצה. "הוא צריך לקנות מתנת יום הולדת להאנה."

סיירה נועלת את הלסת ומסיטה את המבט. "אל תלכי," היא אומרת, קולה רך. "פשוט אל תלכי, רייב. הוא יכול לקנות לה מתנה בעצמו. למה הוא צריך את העזרה שלך?"

"זה בסדר," אני אומרת לה, אף על פי שאני לא בטוחה בזה. עברו שנים, ואני עדיין לא יכולה להגיד לו לא.

"זה לא בסדר," סיירה אומרת. "אני אוהבת את אח שלי, אבל אני אוהבת גם אותך. את צריכה להפסיק לתת לו להתקשר אלייך מתי שבא לו, כי בכל פעם שאת רואה אותו הלב שלך נשבר מחדש."

אני מנידה בראשי בהכחשה. "אני לא, סיירה. אריס ואני רק ידידים. תמיד היינו. זה רק בראש שלך."

היא עומדת, משלבת זרועות על החזה ומביטה בי מלמעלה. "תשקרי לעצמך כמה שאת רוצה, רייב, אבל לא תצליחי לעבוד עלי."
אני מסיטה ממנה את המבט, כי אני לא מסוגלת להמשיך בהעמדת הפנים כשהיא מסתכלת עלי ככה. היא האדם היחיד מלבדי שיודע מה קרה כשהיינו צעירים, ולמרות ההכחשות שלי, היא היחידה שיודעת שאני עדיין מאוהבת באריס וינדזור היום בדיוק כמו שהייתי אז.

"רייב, את לא תוהה לפעמים מה היה קורה אם היית מספרת לו איך הרגשת אחרי הלילה ההוא —"

אני מרימה יד ומנידה בראשי. "זה לא היה משנה שום דבר. הוא תמיד אהב את האנה. מהרגע שהיא נכנסה לחיים שלו היא היתה הדבר היחיד שהוא ראה. אם הייתי מספרת לו שיש לי רגשות אליו זה רק היה הופך את היחסים בינינו למביכים. הייתי מאבדת את החברוּת שלנו."

היא מסתכלת בעיני והמבט שלה מלא באותו כאב לב שאני מרגישה. "את באמת מתכוונת לעמוד בשקט ולראות את אריס מתחתן עם אחותך?"

אני פונה אל החלון ושואפת בגוף רועד. "יש לי ברירה? הם ביחד כבר חמש שנים, סיירה. אם היה פעם איזה רגע שיכולתי לעשות משהו, הוא עבר מזמן. הם מאושרים ביחד, ואני מאחלת להם רק טוב. אם מישהו מהם יגלה איך אני מרגישה באמת זה גם יעלה לי בחברות שלי עם אריס וגם יהרוס את היחסים שלי עם אחותי, שהם גם ככה לא משהו. ובשביל מה? הוא אף פעם לא יראה בי יותר מסתם ידידה, לכל היותר. אף פעם."

סיירה מנידה בראשה. "אני לא כל כך בטוחה בזה, את יודעת? אני לא חושבת שאריס מאושר כמו שהוא משכנע את עצמו, ואני ממש לא חושבת שהוא רואה בך רק ידידה, רייב. אולי הוא לא מודה בזה אפילו בפני עצמו, אבל תמיד היה ביניכם משהו. זה היה שם עוד לפני שהאנה נכנסה בכלל לתמונה, ואפילו היא לא הצליחה למחוק את זה לגמרי. אולי היא ניסתה, אבל היא אף פעם לא הצליחה לתפוס את המקום שאת ממלאת בחיים שלו."

אני משפילה מבט אל כפות ידי ולא מגיבה. אני שונאת את זה שהיא מחדירה בי תקוות שווא שאני לא אמורה לטפח. הוא עומד להיות הגיס שלי, ואני צריכה לשמור על גבולות מאוד ברורים בינינו אם אני רוצה לעבור את החתונה שלהם בשלום.

"רייבן, אני בטוחה שהסיבה היחידה שהם עדיין ביחד היא כי שניהם יודעים שאין להם ברירה. אריס יודע בדיוק כמוני שהוא חייב להתחתן עם מישהי שסבתא שלנו מאשרת... אבל מי שהיא בחרה בשבילו במקור לא היתה האנה. זאת היית את."

הלב שלי כואב לשמע התזכורת הזאת. אני עדיין זוכרת את היום שבו ההורים שלי אמרו שהם רוצים לצאת לפנסיה והחליטו למזג את חברת הפקות הקולנוע העצמאית שלהם, דְּרימְאֶסֶנְס, עם וינדזור תקשורת. עד אז משפחות וינדזור ודוּ פּוֹנט היו יריבות בעסקים, אבל המיזוג שהוצע שינה הכול — ולא רק מבחינת ההורים שלי.

הם רצו שהחברה האהובה שלהם תישאר במשפחה, ומאחר שבני משפחת וינדזור היו ידועים במנהג לארגן נישואים לילדיהם, הם הציעו להם את הפתרון המושלם: חתונה בין וינדזור ודו פונט תוודא שהחברה תישאר בידי המשפחה וגם שלשתי המשפחות תהיה שליטה מלאה על העסק.

באותו זמן, מי שהם רצו לשדך לאריס לא היתה האנה. זאת הייתי אני. בגלל החברוּת שלי עם סיירה הם חשבו שאני מתאימה יותר. הייתי רק בת עשרים כשהם חתמו על העסקה, אבל שמחתי על זה ונראה שגם אריס לא התנגד.

אבל כל זה השתנה כשהבאתי איתי את האנה למסיבת יום ההולדת העשרים ואחד של סיירה. אני זוכרת את הלילה ההוא מצוין. אמנם אני ראיתי אותו ראשונה, אבל היא זאת שהוא לא הוריד ממנה את העיניים מאותו רגע.

נישואים על הנייר:

זיעה עולה על המצח של האיש שיושב מולי, למרות הקרירות במשרד שלי. אני צריך לגאול אותו מייסוריו, אבל במקום זה אני רק מביט בו.

"אני... הקרן... אנחנו... אנחנו מעריכים מאוד את ההשקעה שלכם בנו," הוא מגמגם.

טוב מאוד. המשפחה שלי והלקוחות שלנו משקיעים מיליארדי דולרים ברחבי העולם, וחלק לא מבוטל מההשקעה שלנו הולך לחברה שלו.

"לא אמרתי שאני אפסיק להשקיע בך." הקול שלי יציב וחסר אדיבות, אף על פי שניסיתי להכניס לתוכו קצת חביבות. הוא מתחיל לרקוע בעצבנות מתחת לשולחן, הזיעה מחליקה על פניו והנשימה שלו מואצת מרגע לרגע.

"א... אתה לא מרוצה מהביצועים שלנו? מחיר המניה שלנו עלה בעשרים אחוז השנה."

המזכירה הראשית שלי, וַלֶנְטינָה, נכנסת בתזמון מושלם, כרגיל. כבר כמה וכמה פעמים ביקשתי שיבדקו את המשרד שלי לוודא שהיא באמת לא התקינה כאן מכשירי ציתות. צוות האבטחה שלי בדק את זה, ובדק גם את מערכת הטלפון כדי לוודא שהיא לא יכולה להאזין לי. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל היא תמיד מגיעה לפני שאני מספיק לקרוא לה.

אני מביט בה וקולט את ההבעה המאופקת על פניה היפות. קוראים לה מאחורי הגב מלכת הקרח, ולא קשה להבין למה. היא יפה מאוד, אבל קרה כמו קרח. ראיתי אותה מפקחת על נפילתן של חברות גדולות וידועות יותר מפעם אחת, והיא עושה את זה בלי טיפת רחמים. היא חסרת רגש כמוני, וככה זה צריך להיות.

ולנטינה מניחה את התיקייה מול גֶ'קְסוֹן סְמיתְסוֹן ומחייכת בנימוס, ואז עוברת לעמוד ליד השולחן שלי. תמיד שנאתי את החיוך הזה. האמת היא שאין בו שום דבר לא בסדר, והוא לא נראה מזויף, אבל הוא עדיין לא יושב לי כמו שצריך.

היא מביטה בעיני לרגע ואז מניחה עותק מהתיקייה מולי. המבט שלי עובר לפתקית הוורודה הדבוקה בראש ערמת המסמכים, ואני מזעיף פנים. כתוב עליה רק מו"פ. אין שום הקשר, אבל כשזה מגיע ממנה אני לא צריך שום דבר נוסף.

אני מביט בה ברוגז קל. היא יודעת שאני שונא ורוד, ואני בטוח שכל הפתקיות על שולחנה ורודות רק כדי לעשות לי דווקא. אין לי ספק שככה היא מחזירה לי על הסבל שגרמתי לה בשנתיים האחרונות.

ולנטינה עלתה לי על העצבים מהרגע שסבתא שלי מינתה אותה להיות העוזרת האישית שלי לפני שמונה שנים. עשיתי כל מה שיכולתי בשביל להיפטר ממנה, אבל היא תמיד מקדימה אותי בצעד. אנחנו תקועים במלחמה מתמדת, ולא משנה מה אני עושה, אני תמיד מפסיד.

אני מטה את הראש לעבר המסמך שעל השולחן. "מחיר המניה שלכם עלה בעשרים אחוז, אבל הרווחים של החברה צנחו השנה. איך אתה מסביר את זה?"

החזה של ג'קסון מתרחב כשהוא שואף עמוק, כמעט כאילו הוא מתכונן לפתוח בקרב מילולי איתי. זה ממש חמוד.

"ההסבר הוא שבחרנו להשקיע הרבה במחקר ופיתוח השנה. אנחנו יוצרים כמה מוצרים שעתידים לחולל מהפכה בתעשיית הפיננסים כפי שהיא מוכרת היום."

אני מחייך. "בכל התעשייה? באמת?" זה התירוץ הכי טוב שלו? הוא היה יכול לפחות לזיין לי את השכל עם כלי השקעות חלוצי מאיזה תחום שאני לא מבין בו.

הוא מהנהן בהתלהבות, במבט שאמור להשרות בי ביטחון אבל מצחין מייאוש. עיניה היפות החומות בגון האגוז של ולנטינה פוגשות את עיני והיא מחייכת אלי שוב, ומרגיזה אותי עוד יותר כשהיא מניחה עוד דף נייר מול ג'קסון. אף פעם לא הבנתי איך לאישה קרה כל כך יכולות להיות עיניים יפות וחמות כל כך.

"הנתונים של מחלקת מו"פ בדו"ח השנתי שלכם היו נמוכים יותר מאשר בשנה שעברה," הא אומרת בקול רך ומתוק, אבל אני יודע שזאת רק העמדת פנים. "אני לא בטוחה שהבנתי את זה," היא מוסיפה בהיסוס.

הוא מסתובב אליה כאילו היא גלגל הצלה מזוין, ולא מבין שהיא כרישה אכזרית בפני עצמה. יצור מסכן ואומלל. אני תוהה אם הוא יטבע בחרא של עצמו לפני שהיא תספיק לקרוע אותו לגזרים.

"אה, המו"פ לא מופיע בדו"ח השנה," הוא אומר, ואז עיניו מתרחבות בבהלה. "אבל הם יופיעו בדו"ח הרבעוני הבא שלנו."

עיניה של ולנטינה מתרחבות במבט תמים, ואני מחניק חיוך. "אבל... אם ככה, איך זה שההשקעות הצפויות במו"פ שלכם לא מופיעות ברווחים המוחזקים שמפורטים בדו"ח הזה? איך אתם מממנים את המחקר שלכם?"

אני פונה אל ולנטינה ומהנהן בכובד ראש. "גם אני תוהה על זה," אני ממלמל. "יש לך איזו תיאוריה בנושא, ולנטינה?"

היא מהנהנת ומביטה בעיני. "אני לא מומחית, אבל אני קצת מודאגת מזה שאין כסף להשקיע במו"פ שהוא מדבר עליו — אלא אם כן אנחנו נשקיע את הכסף הזה. מחיר המניה המנופח נובע מהפעולות של המנכ"ל המטומטם שלהם, שממשיך לשגר הצהרות מגוחכות ברשתות החברתיות בניסיון ברור לתמרן את השוק. אין שום גיבוי להצהרות האלה, והשוק כן יתקן את עצמו כשהם לא יצליחו לפעול על פי התיאוריות המופרכות שלהם."

היא זאבה אכזרית שמסתתרת תחת עור הכבש הכי סקסי שראיתי בחיי. אני נשען לאחור בכיסא שלי ונהנה מהמופע. נכון שאני מתעב את ולנטינה, אבל יש סיבה טובה לזה שהיא יד ימיני.

"ה... הבן שלי, הוא איש עם ח... חזון," ג'קסון אומר. "אין הרבה כמוהו. הוא מהפכן בתעשייה, הוא גאון. כן, חלק מהטענות שלו נשמעות מוזרות, אבל אתם לא תתחרטו אם תשקיעו בו." אני מביט בו ונאנח. "הבן שלך חולם חלומות. הוא לא מחפש להרוויח, ג'קסון. הוא רוצה לשנות את העולם, וזאת באמת מטרה אצילית, אבל אני לא מוכן לממן אותה. אני לא מנהל פה קרן צדקה."

אגלי זיעה נוספים נאספים על מצחו ולרגע אחד אני כמעט מרחם עליו. למרבה המזל זה עובר לי מהר. "נתתי לך הזדמנות להסביר את עצמך ובמקום זה החלטת לטוות רשת של שקרים. הוא צריך להתפטר מתפקידו בתור המנכ"ל, ואתה צריך למנות מישהו שיכול להפוך את החברה שלך לרווחית שוב. יש לך שלושה ימים לקבל החלטה לפני שאמשוך את כל ההשקעות שלי."

הוא מחוויר. "לוּקָה, אם תעשה את זה אנחנו... אנחנו נפשוט את הרגל."

אני משלב זרועות ומהנהן לאט. "אז נראה לי שכדאי שתחשוב טוב־טוב על המורשת שאתה רוצה להשאיר אחריך."

אני קם על רגלי, וגם הוא קם בחוסר רצון ועל פניו ארשת מפצירה. "שלושה ימים," אני מזכיר לו כשאני מלווה אותו החוצה. הוא מהנהן כאילו קיבל את גורלו ויוצא מהמשרד, הייסורים שהוא עובר ניכרים על פניו.

הדלת נסגרת מאחוריו וולנטינה מביטה בי בגבות מורמות ובעיניים מלאות בבוז. היא שומרת על חזות מקצועית מאוד כשאנחנו בחברת אחרים, אבל כשזה רק שנינו היא תמיד לועגת לי. אני לא בטוח למה אני מרשה לה לעשות את זה.

"שלושה ימים?" היא חוזרת על דברי. "אתה מפלצת. הוא הולך להתייסר בנוגע להחלטה הזאת במשך שלושה ימים, אפילו שיכולת פשוט לזמן פגישת חירום של הדירקטוריון ולהחליף את הילד בעצמך. אחרי הכול, אתה בעל המניות העיקרי בחברה שלו. עכשיו הוא צריך להחליט אם כן או לא לתת לבן שלו להרוס לו את החברה. בשלושה ימים הוא יכול למצוא משקיע אחר. ואם הוא מאמין בחזון של הבן שלו, זה מה שהוא יעשה."

השפתיים שלה מתעקלות קצת למעלה והיא מנידה בראשה ואוספת את המסמכים מהשולחן שלי, מיישרת אותם לערמה מסודרת. שמונה שנים, ואני עדיין לא מצליח לקרוא אותה.

אני מרחיק ממנה את המבט בכוח ומסתכל בשעון הכיס הישן של אבא שלי במקום זה. "סבתא שלי מצפה לנו בארוחה המשפחתית הערב. את יודעת שהיא לא אוהבת שאנחנו מאחרים. נגיע לשם ביחד ונסיים לעבוד אחר כך."

ולנטינה מהנהנת, ובעיניה לא ניכר אפילו רמז למחאה. במשך שנים היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, ממש כמוני. בהתחלה דרשתי ממנה שתעבוד באותן השעות שלי רק כדי לגרום לה להתפטר, אבל עכשיו זה כבר נעשה הרגל מבחינתנו.

היא הולכת אחרי בדממה למכונית שלי. מאז שהיא נשכרה לעבודה ניסיתי לגלות מה טיב היחסים בינה לבין סבתא שלי, אבל לא הצלחתי. גם סילאס סינקלייר, ראש האבטחה המהולל שלנו, לא הצליח להבין מה הקשר בין שתיהן. אין לי מושג למה לפני שמונה שנים סבתא שלי מינתה אישה צעירה שאפילו לא סיימה את הקולג' בתור העוזרת שלי, או למה ולנטינה עדיין מוזמנת לאירועים שאמורים להיות שמורים לבני משפחה בלבד. יש בוולנטינה דיאֵז משהו שאני ממש לא אוהב, וזה לא רק המסתורין שאופף אותה.