להתאהב בחוטא

מאבטח חמוש פותח את דלת העץ עם הפיתוחים. הוא

מהנהן בתנועה קצרה וזז הצדה כדי לאפשר לי להיכנס לבית.

זה הביקור השני שלי בבית סְטָאתוּליס, אז המקום עדיין זר לי

ומאיים. לא נראה לי שמתישהו אתרגל למאבטחים ששורצים

פה בכל פינה.

לפני כמה שבועות אמא שלי התארסה לבוס לשעבר של

המאפיה היוונית. הערב אנחנו סועדים לראשונה יחד, כמשפחה,

ומיותר לציין שאני חרדה לקראת הפגישה עם ניקולס ואתֵנה,

הילדים של פיטר.

בפעמים המעטות ששוחחתי עם פיטר תמיד התפתלתי

בחוסר נוחות, כמו ילדה קטנה. לפיטר יש גבות עבות וצפופות

וזה משווה לו מראה מאיים וקצר רוח. הוא אמנם מעולם לא

התנהג אלי בעוינות, אבל תמיד יש לי הרגשה שעוד רגע הוא

יתעצבן עלי. אמא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שהוא אדם חם

ואכפתי ושאין לי שום סיבה לדאוג. לא מוצא חן בעיני במיוחד

שאמא שלי מתחתנת עם פיטר סטאתוליס, אבל זאת בחירה

שלה. זכותה להיות מאושרת.

אבא שלי מת בתאונת סקי כשהייתי בת שמונה ואמא

הקדישה את כל זמנה כדי לגדל אותי. היא חזרה לנהל חיי

חברה רק כשהתחלתי ללמוד בחוג לקולנוע באוניברסיטת

ונקובר.

אם פיטר גורם לה אושר, אני אעשה הכול כדי לתמוך

במערכת היחסים ביניהם, אבל אני לא רוצה שום קשר למאפיה.

אחרי שאבא מת, התרחקנו מכל זה. לא שאבא היה מאוד פעיל

שם, הוא בסך הכול היה מנהל חשבונות זוטר ואף פעם לא

לקח חלק באלימות. אבל זאת הבחירה של אמא. אני, מצדי,

מתכוונת להמשיך להתמקד בלימודים שלי, ואחרי שאסיים

אותם אני שואפת לקריירה כמפיקה.

כמו צבי שממתין בדריכות שיסתערו עליו, אני בוחנת

בזהירות את המבואה של הבית, ובה גרם מדרגות מרשים

ונברשת תקרה מוזהבת ומנצנצת, ושואלת את עצמי לאן אני

אמורה ללכת. בפעם האחרונה שביקרתי כאן הגעתי עם אמא.

נדמה לי שחדר האוכל נמצא מימין. האורות אמנם דולקים,

אבל יש לי תחושה שהכול כאן אפל ומבשר רעות.

אני בעיקר מבועתת מהפגישה עם ניקולס. אמנם אני לא

רוצה שום קשר למאפיה, אבל גם אלי הגיעו השמועות שניקולס

אכזרי וחסר רחמים. כשהשם שלו מוזכר, זה תמיד בנימה של

פחד.

"תֶרֶזָה, אָגאפּי מוֹ ." כשאני שומעת את אמא אומרת "אהובה

שלי", אני מפנה את ראשי שמאלה ועל פני עולה חיוך מלא

הקלה. אמא נראית נפלא בשמלה שכמו נטוותה מחוטים של

זהב טהור, בגזרה צמודה שמתרחבת מהברכיים וגולשת עד

לרצפה.

"מאמא," אני מחייכת חיוך רחב וניגשת לתת לה חיבוק

ונשיקה. "וואו, את נראית מדהים." אני נסוגה קצת לאחור

ומתפעלת בהפגנתיות מהשמלה.

"זה ערב חשוב." עיניה נודדות על השמלה שלי — סאטן

בצבע שמנת בגזרה חושפת כתפיים — והיא מסיטה מכתפי

החשופה את קווצות השיער המעוצבות שגולשות עליה. "אנחנו

תואמות. יופי."

עוד קודם הרגשתי לא בנוח בשמלה, כי אני לא רזונת וכל

חיי נאבקתי במשקל. אבל כשאמא שלי נועצת עיניים בשסע

שמסתיים באמצע הירך ונראה שהיא עומדת להגיב בחוסר

שביעות רצון, אני מתחילה להרגיש אי־שקט מטפס בי.

אבל לפני שהיא מספיקה לומר מילה, פיטר כבר יורד

במדרגות הרחבות. "תרזה," הוא מחייך אלי. "ברוכה הבאה."

אני מכריחה את עצמי לחייך בנימוס. "תודה, מר

סְטָאתוליס."

"בקרוב נהיה משפחה. תקראי לי פיטר."

דלת הכניסה נפתחת ואני מציצה לאחור מעבר לכתפי.

"באמת, ניקולס? תראה איזה בלגן," נשמע קול נשי, ואישה

יפהפייה בתחילת שנות ה־30 לחייה, נכנסת פנימה בסערה,

כמו מלכה. זאת בטח אתֵ נה, הבת של פיטר. היא ניגשת ישר

לפיטר והבעתה הזועפת מתחלפת בחיוך. "בּאבּא מוֹ , סליחה

שאיחרנו."

גבר נכנס בעקבות אתנה ומגחך. "אני שמח שאני לא

במקומו." אני מניחה שזה בזיל, בעלה של אתנה. הפנים שלו

ידידותיות ומיד אני חשה בנוח איתו.

"מה קרה?" שואל פיטר את הבת שלו, בדיוק כשניקולס

נכנס אל הבית.

עיני מתמקדות בדם שמכתים את שרוולי חולצת הכפתורים

הלבנה שהוא בדיוק פותח, ותוך כדי כך חושף חזה שאין לי

מילים אחרות לתאר מלבד פאקינג שיט. עור זהוב נמתח

בחוזקה על פני שרירים שנראים כאילו פוסלו ממתכת

יקרה.

ניקולס הכי גבוה בחדר ומרהיב כמו מלאך שנפל מהשמיים.

לסת מרובעת וחזקה, מכוסה בזיפים קצרים כהים, עצמות

לחיים גבוהות ועיניים חדות אפלות — בצבע של לילות מלאי

חטאים — כל אלה משאירות אותי בלי אוויר. בתוך חלקיק

שנייה אני סופגת כל סנטימטר מהדבר הממש־חתיך־בהגזמה

הזה.

הבעה קודרת מקשיחה את פניו של ניקולס, ועכשיו

הוא נראה לי כמו אל נקמות שמבקש לשפוך כל טיפת דם

שיוכל.

הידיים שלו כבר מגואלות בדם.

אינסטינקטיבית, אני מתקרבת קצת אל אמא.

ניקולס הוא אולי הגבר הכי מושך שאי־פעם ראיתי, אבל

הידיעה שהוא ראש המאפיה היוונית גורמת לכל העצבים בגופי

להידרך בחשש.

שיט, אני לא מאמינה שהגבר הזה יהיה בקרוב אחי החורג.

עצם המחשבה בלבד היא מטורפת.

האדם הכי מפחיד בקנדה — ואני צריכה להתיידד איתו.

פשוט שיגעון.

פחד זורם בגופי רק מעצם מראהו. הוא מקרין אכזריות, ואני

בולעת רוק בכוח. הלוואי שהייתי יכולה להתחבא.

הגבות השעירות והכהות של פיטר מתלכדות, והוא נראה

כמו נשר שעומד להסתער מלמעלה על טרף. "ניקולס?"

המבט שלי מזנק בחדות אל ניקולס, שמצדו רק זורק אל

אבא שלו מבט מעוצבן ומיד פונה אל המדרגות. פיטר מטפס

במדרגות בעקבות הבן שלו. במבואה משתררת אווירה לא

נוחה. אני רוצה לברוח משם לדירה שלי.

אתנה פונה לאמא שלי. "אני כל כך מצטערת, תיאָה

הלנה."

אמא מחווה בידה בביטול כאילו ראש המאפיה לא חלף על

פנינו זה עתה בסערה, כשהחולצה והידיים שלו מוכתמות בדם

של מישהו אחר. היא מנשקת את אתנה נשיקת אוויר סמוך

ללחייה, ואז פונה אלי.

שעדיין המומה לגמרי.

"זאת תרזה שלי," אמא מציגה אותי.

"אני אתנה." היא קולטת את ההבעה ההמומה על פני

ואומרת, "אני מתנצלת בשם אחי. לא תמיד כזה הזוי במפגשים

המשפחתיים אצלנו."

אם זה מה שאת אומרת.

היא מושכת אליה את הגבר שלידה. "זה בעלי, בזיל."

"נעים לפגוש את שניכם," אני אומרת וקולי נשמע מתוח

מאוד באוזני. אמא שלי טיפוס חברותי מאוד, אבל אני דומה

יותר לאבי המנוח. אני מופנמת ומרגישה הכי נוח מאחורי

מצלמה ודפי תסריטים, כך שברור לי לגמרי שהערב הזה עומד

להיות מתיש.

אני שולחת אל אמא מבט שאומר בבירור ששום דבר מזה

לא מוצא חן בעיני. בכלל.

היא מתעלמת ממני ואומרת, "בואו ניכנס לחדר האוכל בזמן

שאנחנו מחכים לגברים."

היא מניחה יד על הגב שלי ודוחפת אותי קדימה כדי

שאתחיל לזוז. אני רוכנת אליה ולוחשת, "ברצינות, מאמא?"

"שקט!"

שלא כמו השולחן המלבני שיש לנו בבית, שולחן האוכל

של משפחת סטאתוליס הוא עגול. אמא דוחפת אותי לכיסא

ומתיישבת לימיני.

האווירה המתוחה מלווה אותנו אל חדר האוכל ומעיבה

עלינו גם שם. השרירים שלי מכווצים כאילו כל גופי מוכן

להימלט עם הסימן הראשון לסכנה. מצד שני, הייתי צריכה

לברוח ברגע שניקולס נכנס אל הבית כשהוא מכוסה בדם.

הערב הזה יהיה ארוך כמו עינוי, זה בטוח.

אמא ואתנה משוחחות על החתונה הקרבה ובינתיים אני

מעכלת את המציאות הקשה: יש סיכוי ממש גדול שניקולס

הרג — או לכל הפחות עינה — מישהו הערב, ממש לפני

שהגיע הנה.

אלוהים, מה עבר לאמא בראש? מכל הגברים שהיא היתה

יכולה לבחור, היא היתה מוכרחה ללכת על הבוס לשעבר

של המאפיה.

האמת היא שאני לא יודעת הרבה על המאפיה, למרות

שגדלתי בתוכה. אמא תמיד גוננה עלי, בעיקר אחרי שאבא

מת. שמעתי דברים בעיקר מחברות בבית הספר, שהיו נסיכות

מאפיה, ומבת הדוד המרושעת שלי איירין, שנדבקה לניקולס

בכל הזדמנות שהיתה לה. גם חלק מהחברות שלי היו מאוהבות

בו בטירוף, אבל השאר פחדו ממנו כאילו הוא המוות בכבודו

ובעצמו. אני ממש לא רציתי לגלות באופן אישי איזה סוג

אדם הוא, ולכן הקפדתי לשמור מרחק מהעניינים הבעייתיים

של המאפיה.

אני בהחלט מתכוונת לדבוק בקו הזה.

אתנה מחייכת אלי באהדה בזמן שבזיל מתעסק בטלפון שלו.

היא מבחינה בכך וחוטפת ממנו את המכשיר. "בלי טלפונים

ליד השולחן." ואז היא חוזרת להתמקד בי. "את לומדת קולנוע,

נכון?"

"אה... כן." אני מכחכחת בגרון.

"זה נראה לי מעניין. אף פעם לא פגשתי מישהו מהתחום

הזה," אתנה אומרת בנימה ידידותית ועיניה החומות הכהות

משדרות עניין אמיתי.

עכשיו אני מסתכלת עליה בעיון, ואני חייבת להודות שהיא

יפהפייה. יש לה שפתיים מלאות ועצמות לחיים גבוהות כמו

של ניקולס. אם אני לא טועה, אתנה מבוגרת ממני ב־11 שנים.

הפרש הגילים הזה כבר יוצר בינינו פער, שלא לדבר על העובדה

שהיא נסיכת מאפיה ואני... אני הדבר הכי רחוק מזה.

"אם אתה לא רוצה למצוא עוד גופות על מפתן הדלת שלך,

כדאי לך פאקינג לעוף מהעיר שלי," קולו של ניקולס חודר

אל החדר בנהמה מסוכנת. אני מסיטה בחדות את מבטי לעבר

הכניסה, ופחד קפוא מזדחל במעלה גבי כשאני מסתכלת עליו

מסיים שיחת טלפון ונכנס אל חדר האוכל.

אני מתה. זה באמת קורה. אני באמת צריכה להיות מנומסת

לאדם שהרגע איים על מישהו — אדם שבהחלט נראה כמו

השטן בהתגלמותו.

שאלוהים יעזור לי.

הוא נושם עמוק ואז מדביק נשיקה על קצה ראשה של

אתנה. "זה לא יקרה שוב."

"כדאי מאוד שלא," היא אומרת בשקט אבל בנימה

מפויסת.

ניקולס ניגש לאמא ומנשק אותה באוויר ליד הלחי. "אני

מתנצל על הדם, הלנה."

אמא טופחת על זרועו כאילו זה שום דבר, והפה שלי נפער

בתדהמה.

איך היא יכולה פשוט להעמיד פנים שהכול כרגיל ולא

קרה פה שום דבר מטריד? אלוהים, הוא כנראה רצח מישהו

רגע לפני שהגיע הנה, ואז איים על מישהו אחר ממש בפנים

שלנו!

פיטר נכנס לחדר ומתיישב ליד אמא, אבל אני לא יכולה

להסיר את עיני מניקולס, שנעצר ליד הכיסא שלי.

לעזאזל.

הלב שלי מיד פותח בשעטה מטורפת, צמרמורת עוברת

בגופי ואני מרגישה קור, למרות שהערב האביבי חמים.

אני מרגישה זעירה יותר מגרגר של אבק שעומד להתייצב

מול הוריקן בדרגה חמש, אבל איכשהו מצליחה לקום, למרות

שאני לא מרגישה את הרגליים ויש לי תחושה שתכף אפול.

המבט הנוקב וחסר הרחמים של ניקולס מטפס במהירות

במעלה גופי אל הפנים שלי ואז המבטים שלנו מצטלבים.

לילות של חטאים מסתחררים בעיניים האלה, אין שום ספק.

לא חטאים מהסוג הסקסי, אלא מהסוג האכזרי והמכאיב. פתאום

אני שוב מוכרחה לבלוע חזק את הרוק.

"אני מתנצל על הרושם הראשוני שיצרתי." הקול שלו עמוק

ומסוכן והמילים נשמעות יותר כמו איום מאשר התנצלות.

איכשהו, אני מצליחה להיזכר בנימוסים שלי ומציגה את

עצמי, אבל המתח בקולי מסגיר את פחדי. "תרזה דְראקאטוֹס.

אני מעדיפה טֶס."

הוא מושיט לי יד ואני בוהה בה כאילו היתה נחש. אני

זוכרת את הדם שהכתים את ידיו רק לפני כמה דקות.

כן, לא. זה לא דבר שקל לי לעכל. אני לא צריכה קארמה

גרועה כזאת בחיים שלי.

אני מרימה בחשש את מבטי אליו ורואה שעיניו מתכהות

עוד יותר. משהו שנראה כמו שעשוע מבזיק בהן כברק. שעשוע

שמזכיר חתול שמשחק עם עכבר.

הוא מחזיר את ידו. "נוותר על המחוות הרשמיות, בהתחשב

בכך שעוד מעט נהיה משפחה." אני לא מספיקה לנשום שוב,

כשידיו כבר אוחזות בכתפי החשופות ומושכות אותי אל חזהו

המוצק. במקום לנשק אותי קרוב ללחיים באוויר, השפתיים

שלו חורכות את עורי.

הריח שלו ממלא את אפי — עשיר ועצי עם נגיעות של

תבלין כלשהו, גבריות חשופה, מסתורין... ומשהו חריף.

זה בטח ריח של דם.

ריח של עוצמה.

אני כל כך מופתעת עד שאני לא מצליחה לעכל את מה

שקורה, וכבר הפה שלו סמוך לאוזן שלי. העור שלי סומר מרוב

בהלה. "זאת הפעם האחרונה שאת מפגינה כלפי חוסר כבוד.

בפעם הבאה את פאקינג תלחצי לי את היד."

אלוהים, הלחישה המאיימת הזאת נשמעת כמו קטיפה

וקוצים, ואני רועדת בפחד עז.

הוא מרפה ממני באותה המהירות שבה אחז בי ועל פניו

חיוך שובב. כאילו לא איים עלי רק עכשיו, הוא מתיישב

לשמאלי, למרות שיש ליד השולחן עוד מקומות פנויים.

אני לא בענייני עימותים. אף פעם. בגלל שבת הדוד שלי

איירין נהגה לענות אותי, אני סובלת מחרדה ונמנעת מכל מצב

נפיץ. אבל יותר נפיץ מניקולס — אין.

אלוהים, זה לא ייגמר טוב בשבילי. אני ממש מרגישה

את זה.

אני צונחת בחזרה לכיסא שלי ושולחת לאמא מבט כדי

לבדוק אם היא ראתה מה קרה הרגע, אבל היא עסוקה מדי

בלהחליף מבטים אוהבים עם הארוס שלה.

"הכול בסדר, טס?" אתנה שואלת ועיניה מדלגות בין אחיה

לביני.

אני לא רוצה לפתוח במריבה עם ניקולס ולהרוס את הערב

של אמא, ולכן מאלצת את עצמי לחייך. "כן."

היא לא נראית משוכנעת, אז אני מוסיפה, "זה פשוט מטלטל

מאוד לפגוש את כולם."

מטלטל זאת חתיכת לשון המעטה! אני מתה מפחד.

עצם הישיבה ליד ניקולס גורמת לתחושה כאילו האוויר

עצמו רוטט, כאילו כל מולקולה מפחדת ממנו.

"עד סוף ארוחת הערב נהיה משפחה אחת גדולה ושמחה,"

אומר פיטר, אבל זה נשמע יותר כמו הוראה. מלצר מגיע למלא

את הכוסות שלנו בשמפניה ואז פיטר מרים את הכוס שבידו.

"לחיי משפחה חדשה."

אני מכירה את מי שעומד להיות אחי החורג רק כמה דקות,

והוא כבר איים עלי.

כן, אין לי שום ספק שאני לא רוצה שום קשר למשפחת

סטאתוליס.

אבל כמו הילדה הטובה שמצופה ממני להיות, אני מרימה

את הכוס בברכה ומקווה בכל כוחי שאצליח לצלוח את ארוחת

הערב בחתיכה אחת.