להמר על הרגע

פרולוג

 

ג'ינג'ר

מאי, לפני שלוש שנים

 

"אני חושב שאני ארצה שתי פיצות. עם תוספת פפרוני.״

הקול שאני מכירה כמעט כמו את הקול של עצמי

נשמע מאחורי.

אני מגלגלת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה ומסתובבת

לצד השני של הדלפק. ״יופי, אז כשתתקשר להזמין, תוכל

להגיד להם את זה.״ אני מחייכת אליו חיוך מתוק. ״רק

אל תשכח את הבייקון והאננס שלי כשאתה מזמין לי, מר

שוטר.״

אוהדי ״יאנקיז״ מזדיינים. ובמיוחד אוהד ה״יאנקיז״ הכי

מעצבן שיש. קוֹל אשבי.

עיניו הגדולות נשארות נעולות עלי כשהוא לוגם מהבירה

שלו, וניצוצות הענבר באישוניו מושכים אותי פנימה. הוא

האשבי היחיד עם העיניים האלה, ואין לי מושג מאיפה הוא

קיבל אותן. אבל לעזאזל, בכל פעם שהן ננעלות עלי, אני

מרגישה כאילו הן מרתקות אותי למקום. אני צופה בו מפשיל

את שרוולי חולצת הפלנל בידיו הגדולות והחטובות, וחושף על

זרוע שמאל קצת יותר קעקועים ממה שהיו שם בפעם האחרונה

שראיתי אותו.

הוא מניח את הבירה שלו ונשען על הדלפק, מתופף עליו

באצבעות ומחייך אלי את אותו חצי חיוך שהוא נותן לי כבר

שנים, זה שתמיד גורם לברכיים שלי קצת לרעוד. תתאפסי על

עצמך, דנפורת.

אני נוזפת בעצמי בשקט על זה שאני נופלת בקסם שלו כל

כך בקלות. בכל. פעם. מחדש.

״נראה לי ששנינו יודעים שאני לא אהיה זה שיזמין את

הפיצה.״ הקול העמוק שלו נשמע בבירור אפילו בבר הרועש.

אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לנפנף אותו, אבל אני

אישה, ויש רגעים שבהם המבט האינטנסיבי הזה הופך אותי

לסמרטוט למשך כמה שניות. כבר מזמן ויתרתי על הניסיון

להילחם בזה.

״בוא נעבור את הסיבוב הראשון במשחק לפני שאתה מתחיל

עם הדיבורים המלוכלכים.״ אני מסתובבת כדי להשתחרר

מהאחיזה שיש לו עלי ועוברת ללקוח שמחכה להזמין, מקווה

שיהיה פה קצת יותר עמוס כדי שאוכל להתחמק מקול

לגמרי.

אני שומעת את קול מגחך מאחורי, כאילו הוא יודע

שהקבוצה שלי אבודה כבר מהזריקה הראשונה, ואז הוא חוזר

לשולחן שלו.

הוא כל כך שחצן, כל כך בטוח שה״יאנקיז״ שלו ינצחו

אותנו. אבל זה נכון — רוב הזמן הם באמת מנצחים. אני כבר

רגילה לראות את הקבוצה שלי מפסידה ל״יאנקיז״, כי אני

אוהדת מושבעת של ה״סינסינטי רדס״, גם אם זה לא ממש

מבחירה. זה פשוט בדם שלי.

הזיכרון הממשי הראשון שלי הוא מגיל שש, אוכלת נאצ׳וס

עם סבא שלי במשחק של ה״רדס״ בגיל שש. סבא שלי כבר לא

איתנו, אבל הוא עדיין הגבר הכי טוב שהכרתי, והיחיד שבחיים

לא אכזב אותי. אמא שלי לא ירשה ממנו את האהבה למשחק,

אז הוא העביר אותה אלי. לצערי, בימים אלה ה״רדס״ כבר לא

משחקים כמו פעם, מה שאומר שרוב הזמן אני בעיקר סובלת.

שעה לאחר מכן, הבר מפוצץ וה״רדס״ שלי באמת בפיגור של

שלוש ריצות. עוד לא עבר מספיק זמן כדי שקול יתחיל באמת

להשוויץ, אבל עדיין מספיק זמן כדי שאני אשאל את עצמי למה

אני ממשיכה לעשות לעצמי את זה רק בשם המסורת. אנחנו

עושים את זה מאז השנה השנייה שלי בקולג׳, כששנינו הגענו

לפאב ״הסוס והחבית״ בסוף השבוע שבו הקבוצות שלנו שיחקו

אחת נגד השנייה. הייתי חייבת לפתוח את הפה הגדול שלי על

איזה מהלך גרוע של ה״יאנקיז״ ואמרתי שאנחנו יכולים לנצח

אותם בעיניים עצומות. קול רק הסתכל עלי עם החיוך המרגיז

הזה שלו, ואמר, ״רוצה להתערב?״

זה היה לפני ארבע שנים. מאז, בכל שנה, אני חוזרת כמו

פראיירית ומשכנעת את עצמי שהפעם ה״רדס״ שלי יתעלו על

עצמם. רק פעם אחת זכיתי בכבוד של פיצה על חשבונו.

אני מעיפה מבט אל אמה, המלצרית השנייה, ומסמנת לה

להגיש לקול כשהוא פוסע בנחת חזרה אל הבר. אני לא במצב

רוח להקשיב לו. היא מחייכת, מסיטה את השיער הבלונדיני

הארוך שלה מעבר לכתף והולכת אליו. אפילו מהצד השני של

הבר אני יכולה להרגיש את השחצנות שלו.

״תתחמקי ממני כמה שאת רוצה, שועלה. זה לא ישנה את

תוצאת המשחק,״ הוא אומר בקול חזק מספיק כדי לעלות לי

על העצבים.

״עוד נראה,״ אני עונה בלי להרים אליו את המבט. אני

מרוכזת לגמרי בניקוי ברזי הבירה, אבל אחרי כמה דקות אני

עדיין מרגישה את החיוך השחצני שלו, ולא יכולה שלא לנסות

להעמיד אותו במקום. אני מניחה את המטלית שלי ומצביעה

עליו.

״ואני יודעת שקשה לך להאמין, אבל אני לא מתחמקת ממך.

לא הכול סובב סביבך, סגן. האמת היא שפשוט התעסקתי עם

יותר מדי ילדים היום. הספיק לי, אתה מבין?״

קול מרים את הבירה שלו, צוחק ומהנהן אלי כאילו הוא

יודע שהוא מצליח לעצבן אותי, ואז רוכן קדימה כדי לדבר עם

אמה. אני מגלגלת עיניים בתגובה.

באמת שאין לי כוח להתמודד עם השטויות של קול. היום

היה היום האחרון ללימודים, והשנה הראשונה שלי כמורה

בתיכון המקומי הגיעה לסיומה. הייתי שמחה להגיד שאני

עצובה ששנת הלימודים נגמרה, אבל זה יהיה שקר.

אני צריכה את חופשת הקיץ הזאת. לעצב מוחות צעירים

כל יום כל היום, לשמור על אווירה קלילה ולגרום לבני נוער

לשתף פעולה זאת עבודה קשה בטירוף. ואם מוסיפים לזה את

העובדה שמצפים ממך שהם גם ילמדו משהו? כמעט בלתי

אפשרי.

לשבת ליד הבריכה של ההורים שלי במשך היום, ולהרוויח

כמה שיותר כסף מהצד בערב ב״בר המפוקפק״, שאבא שלי כל

הזמן מטיף לי עליו, נשמע ממש טוב כרגע. לא משנה כמה הוא

מזהיר אותי שאסתבך כאן בצרות, אני לא מוותרת על זה. רוקו

פרסלי הוא בוס נהדר והטיפים מצוינים.

אני מביטה באמה כשהיא חוזרת אלי ולוקחת כוס נקייה כדי

למלא אותה.

״הוא אמר, ואני מצטטת, שהוא עוד יחזור. ׳ואל תרגישי

רע, ג׳ינג׳ר, זאת לא אשמתך שאת תמיד בוחרת בקבוצה

המפסידה׳.״

בא לי לתת לו סטירה. אמה קולטת את העצבים שלי

ומתחילה לצחוק.

״אני לא יודעת איך את חברה שלו.״

״אני יודעת, הוא מתסכל בטירוף,״ אני עונה.

״לא,״ היא אומרת ושולחת מבט לכיוונו. ״אני מתכוונת

שלא הייתי מצליחה להתאפק אפילו יום אחד לפני שהייתי

מתנפלת על הגבר הזה. הזרועות שלו, החיוך הזה, הגומות

האלה. אלוהים.״

״אנחנו לא חברים. הוא אח של החברה הכי טובה שלי,״ אני

מתקנת אותה. ואני יודעת שהוא חתיך, תאמיני לי. ״את חדשה

בעיירה, אז כל הגברים פה מסקרנים אותך. אני כבר חסינה.״

״ככה או ככה, הגבר הזה לוהט בטירוף,״ היא אומרת מעבר

לכתף בזמן שהיא ניגשת ללקוח נוסף.

אני שולחת אל קול מבט מתנשא ומתפללת שה״רדס״ שלי

יחוללו נס רק כדי לסתום לו את הפה, אבל בסוף הסיבוב

התשיעי, נראה שאף אחד לא שמע את התפילות שלי.

אני מעיפה לעברו מבט ולא מצליחה להתאפק. הוא מרים

לעברי את המשקה שלו בברכה, ואני מחייכת בחזרה ומנידה

בראשי. נראה שאני חייבת למניאק הזה פיצה. שוב. אני עוקבת

אחריו בזווית העין ותוהה בשקט אם בכלל היתה לו אפשרות

לבלות את הלילה עם אשתו, או שהוא כבר ויתר לגמרי על כל

עניין הנישואים. אני לא באמת יכולה להאשים אותו, כי בימים

אלה נראה שלג׳מה אין שום עניין בלגרום לנישואים שלהם

לעבוד או לטפל בבת שלה.

אני מנגבת את הדלפק ונזכרת בלילה הראשון שהוא שלח

לי הודעה, לפני כמה חודשים. הלילה שבו הוא ידע שהוא

וג׳מה כנראה לא יחזיקו מעמד:

 

״היא שוב בלקסינגטון עם חברות,״ קול אומר, עיניו נעוצות

בטלוויזיה הקטנה במרפסת, שמשדרת את חדשות הספורט.

״תודה שבאת. אני צריך מישהו לדבר איתו ואח שלי לא יבין.

הוא יגיד לי להישאר איתה, לעשות את הדבר הנכון. אבל אני

לא יכול.״

״מה קרה?״ אני שואלת ומתיישבת לצדו במכנסי הטרנינג

ובטי־שירט אוברסייז שלי. קולות הצרצרים ממלאים את

האוויר בזמן שאני מחכה. הגבר הזה. יושב שם במכנסי טרנינג

וטי־שירט, יחף, מחזיק על הברכיים מוניטור לתינוק, ותוהה

מה אשתו עושה באחת בלילה ביום חמישי. הוא אבא כל כך

טוב, ותמיד מנסה לתת לבת שלו משפחה שפשוט לא נראה

שנועדה להיות.

״ג׳מה היתה צעירה מדי כשהפכה לאמא. תמיד היה לה

קשה לשים את מייבל במקום הראשון, וככל שמייבס נהייתה

עצמאית יותר, זה רק החמיר. היא התחילה להסתובב עם

האנשים הלא נכונים, והיא כבר לא מתאמצת בשביל אף אחד

מאיתנו.״

אני מהנהנת, אבל לא אומרת כלום. קול ואני לא באמת

היינו קרובים מאז שהוא התחתן עם ג׳מה, אבל ברור שאני

כאן בשבילו כשהוא צריך אותי. לורל קריק היא עיירה קטנה

ושמעתי שבשנה האחרונה קול מטפל במייבל כמעט לבד, בזמן

שג׳מה לומדת עיצוב שיער. אבל לא ידעתי שהיא משאירה

אותו לבד גם בלילות.

״הבילוי השבועי עם החברות שלה הפך ליציאה כמעט כל

ערב.״ הוא נאנח. ״היא שותה יותר מדי, והקרע בינינו רק הולך

וגדל. אין לזה מקום עם מייבל. אני לא מבין איך חיי חברה

יכולים להיות חשובים לה יותר מהבת שלה. אנחנו רבים על זה

כל הזמן. אני לא מוכן שמייבל תהיה בעדיפות משנית אצלה.״

״מה אתה רוצה, קול? ניסית לדבר איתה? אולי להציב לה

אולטימטום?״ אני שואלת.

״אני רוצה אישה שאני יכול לסמוך עליה. אבל בואי נהיה

כנים — לא באמת הכרנו זה את זה כשהיא נכנסה להיריון. עשינו

את המקסימום שיכולנו, אבל ברור שמייבל כבר לא בראש סדר

העדיפויות של ג׳מה. אני לא בטוח שהיא אי־פעם היתה.״

אני מושכת את בקבוק הבורבון משולחן הצד המיושן

ומוזגת לעצמי קצת לכוס שקול הניח על השולחן בשבילי.

הרוח מניעה בעדינות את הנדנדה של מייבל בחצר הקטנה

שלהם, והוא ממשיך. ״דיברתי איתה על זה לפני שהיא יצאה

הלילה. היא אמרה לי שהיא לא נועדה להיות אמא.״ הוא מגחך

בחוסר אמון. ״אמרה שהיא רוצה להספיק לחוות עוד דברים

לפני שהיא מתמסדת.״ הלסת שלו מתהדקת והוא מביט קדימה

לעבר החצר. ״אני אפילו לא יודע מה זה אומר.״

הוא מפנה אלי את עיני הענבר שלו, מכווץ את המצח ולוגם

מהוויסקי.

״אני לא סומך עליה, אבל אני הולך לתת לה עוד הזדמנות

אחת כשהיא תחזור הביתה, מתי שזה לא יהיה. אני פשוט כל

כך מפחד לאבד את מייבל.״

אני מושיטה יד ומניחה אותה על שלו. אותו זרם חשמלי

שאני תמיד מרגישה כשאני נוגעת בו מטפס לי במעלה

הזרוע.

״אנחנו כבר לא בשנות החמישים, קול. רק תדע שאם אתה

רוצה משהו אחר, יש לך את האפשרות להיות המטפל העיקרי

של מייבל.״

הוא מהנהן אבל אומר, ״אני עוד לא מוכן להגיע לשם. אני

חייב להאמין שהיא תתאפס מתישהו.״

״אפילו אם זה אומר שצפויים לך חיים שלמים של

אומללות?״ אני שואלת ומושכת את ידי החמה מתוך ידו. אני

לוקחת מהבורבון לגימה שאני ממש צריכה לפני שאני מוסיפה,

״אתה אוהב את ג׳מה?״

״לא. אבל מייבס גדלה מהר. אני מוכן לוותר על האושר שלי

עד שהיא תהיה בת שמונה־עשרה כדי לשמור על המשפחה

יחד, אם ג׳מה תצליח לתקן את המצב ונפסיק לריב.״

הוא פולט נשיפה עמוקה, והלב שלי נשבר בשבילו. הוא

מחסל את מה שנשאר מהמשקה שלו. האוויר כבד, ומאותת

לי שאני צריכה לעשות את העבודה שלשמה הוא הביא אותי

לכאן.

״יש לך פופקורן?״ אני שואלת, מציעה לו הסחת דעת.

״התחלתי לראות את הסדרה שסיפרת לי עליה, ׳ברוקלין 99׳.

אני רק בתחילת העונה השנייה אם בא לך לראות איתי.״

קול מסתובב אלי עם חיוך שאומר שהוא אסיר תודה שאני

כאן.

״אני אלך להכין. אגב, ראית את ה׳רדס׳ שלך מתרסקים

הערב?״ הוא שואל כשהוא קם להכין את הפופקורן.

״תודה על התזכורת,״ אני ממלמלת. הוא מעביר יד בשערו

הכהה והגלי, ואני שולחת אליו מבט זועף ומרימה אליו אצבע

משולשת. כשהוא מפנה אלי את הגב ונכנס לתוך הבית, אני

מחייכת לעצמי. אם כל מה שאני יכולה לעשות הוא לתת לו

הפוגה מכל זה לכמה שעות, אז אני הולכת לעשות את זה כמו

שצריך...

 

אני ממלאת את המקרר בבירות בדיוק כשהמשחק נגמר

רשמית. אני יודעת שקול בדרך להשוויץ לי עוד לפני שאני

בכלל מרימה את המבט כדי לוודא שהוא באמת מגיע. משהו

בו תמיד גורם לגוף שלי להרגיש אותו עוד לפני שאני רואה

אותו. כמובן, אני בוחרת בדרך הבוגרת ומתעלמת ממנו כמה

שאני יכולה, מטפלת בכמה שיותר הזמנות ומושכת את השיחה

עם אחד הלקוחות הקבועים שלי. בדרך כלל אני לא נותנת לו

לפלרטט איתי, אבל הערב אני זורמת עם זה, רק כדי לעצבן את

קול. בקצה השני של הבר, קול מאבד סבלנות די מהר ומכחכח

בגרונו. אני סוף־סוף מסתובבת אליו ונועצת בו מבט כועס.

הדבר הכי גרוע בלנסות להיות סוג של חברה של קול?

הוא מהמם. בערך מטר תשעים, ידיים גדולות, כתפיים רחבות,

זרועות שריריות ומקועקעות, ותחת שאפשר לקבל רק אם

משחקים ספורט כל התיכון ועובדים בחווה המשפחתית רוב

החיים. שערו הכהה ותווי פניו המסותתים, כמעט כמו של פסל

יווני, מודגשים עוד יותר בזכות עיני הענבר הגדולות שלו,

שממוסגרות בריסים עבים. העיניים האלה נדלקות כמו אש של

ויסקי כשהוא זומם משהו, והן תפסו את תשומת הלב שלי מאז

שהתחלתי להסתובב עם סיסי, אחותו הקטנה, בכיתה ט׳. קול

גדול מאיתנו בשלוש שנים, ובסופי השבוע ביליתי לא מעט

שעות ביציע יחד עם כל שבט אשבי, כשאני צופה בו משחק

הוקי, בייסבול או פוטבול. הייתי מאוהבת מהרגע שהבנתי

שלאהבה הראשונה והאמיתית שלי, זאק אפרון, אין שום סיכוי

מול קול אשבי.

בכל פעם הייתי מגמגמת כשדיברנו ותופסת את עצמי בוהה

בו. ככה עברו עלי כמה שנים מייסרות, ואז משהו השתנה.

גדלתי והתחלתי למלא את הקימורים שאלוהים נתן לי. ופתאום

הרגשתי שקול מחזיר לי מבטים הרבה יותר מבעבר.

מר ״אוהד היאנקיז הכי גדול בעולם״ טופח עכשיו על

צווארו, והפנים היפות שלו קורנות מניצחון שחצני.

״צמא... כל כך צמא,״ הוא מסנן לעברי בלי קול.

הוא מניח את כפות הידיים שלו על הבר ורוכן קדימה. הלסת

שלו מכוסה בזיפים קצרים וכובע ה״יאנקיז״ שלו חבוש הפוך

על ראשו, מה שמאפשר לכמה קווצות שיער כהות מהשיער

המושלם־אבל־באופן־לא־מושלם־מדי שלו לברוח החוצה.

״אני רוצה את הפיצות שלי עד סוף ההמנון מחר בערב,״

הוא מחייך בשחצנות כשאני מתקרבת אליו. הריח שלו אופף

אותי ברגע שאני מתקרבת מספיק — ניחוח תבלינים ועץ ארז

מיושן של הבושם הקבוע שלו מהול בשמץ של מנטה. הוא

רוכן אלי ואומר בקול שלו, ״אני יודע שאני לא צריך לתת לך

את הכתובת שלי, שועלה.״

אני נועצת בו מבט זועף. ״מהיתרונות שבלהיות הסחת

הדעת מספר אחת שלך,״ אני עונה בציניות.

הוא מניח יד על הלב כאילו יריתי בו.

״איך את מעזה? אני משלם לך יפה בחטיפים ובחברה

מדהימה, ג׳ינג׳ר.״

״זה נתון לוויכוח.״ אני מוציאה לו לשון, פותחת בקבוק

של הבירה האהובה עליו, ״קנטקי בורבון בארל אייל״, ומגישה

לו אותה עוד לפני שהוא מספיק לבקש. הוא לוקח ממני את

הבקבוק, והאצבעות שלו מתחככות בשלי. אי־אפשר לעצור את

החום שמתפשט לי במעלה הזרוע מהמגע שלו.

״תוספת פטריות על הפיצה, נכון?״ אני מחייכת בידיעה

שהוא שונא פטריות, ואז פונה אל החלק האחורי של הבר.

קול מגחך מאחורי. ״אל תחשבי אפילו להתעסק איתי,״ הוא

מזהיר, ואני ממשיכה אל מאחורי הבר כדי לקחת הפסקה גם

מהעבודה וגם מהעיניים שלו.