לאמן את הלב

וייד

"להגנתי ייאמר שזה היה ה׳סלואו ברן׳ הכי ארוך בהיסטוריה. פשוט איבדתי תחושת זמן, ואז גם סטיתי קצת מהדרך..."

אני יורד במדרגות הכניסה של הבית הגדול, בזמן שהבחורה הקטנה והנמרצת שלידי פשוט ממשיכה לקשקש, מנסה להסביר לי בפירוט מוגזם ומיותר לחלוטין למה היא איחרה לריאיון שקבענו.

אני מביט החוצה, אל השדה, תוהה על מה לעזאזל היא מדברת ומה זה בכלל סלואו ברן.

היא ממשיכה לשפוך בפני את כל פרטי העלילה המחורבנת בזמן שאני שואף את אוויר הבוקר של הרי קנטקי. אני יודע שאני הולך להצטער על זה, אבל פאק, אני חייב שהיא תגיע כבר לפואנטה.

"תסבירי,״ אני אומר.

"להסביר? את הסלואו ברן? או איך הספר גרם לי לאחר?״

היא אפילו לא משאירה לי שנייה לענות, גם אם הייתי רוצה. "סלואו ברן זה... אתה יודע, החלק הזה שבונה את... החלק הלוהט של הספר..."

לוהט?

היא מחכה בערך אלפית שנייה לתגובה שלי, וכשאני לא עונה, היא ממשיכה. "בכל מקרה, הדמות שהכי אהבתי? אז הוא בדיוק נישק אותה! סוף־סוף... בגלל שהגבר השני שהיא היתה איתו, הוא בדיוק גמר, הם היו שותפים לדירה —״

אני נעצר, מסתובב אליה בבת אחת, וגורם לה לקפוץ בבהלה כשאני נועץ בה מבט שאני די בטוח שזועק על מה לעזאזל את מדברת?! היא ממצמצת בעיניה לרגע ואז מביטה בי, ואני רואה על פניה שהיא קולטת שהיא לגמרי ירדה מהפסים. אבל משום מה, היא עדיין ממשיכה לקשקש. "מה שאני מנסה להגיד זה שהוא עמד לקבל את התור שלו איתה ו...״ היא משתתקת לרגע, משפילה מבט למגפיים שלה, ואז מתחילה שוב. "בכל מקרה... אני כאן עכשיו, אז אני יכולה לגלות אחר כך מי מהם —״

ממש לא.

״כאילו... אלוהים... את בכלל יודעת איך להתנהג במקצועיות? כאילו, בכלל?״ אני קוטע אותה לפני שהיא מסיימת את המשפט, כי איכשהו נראה לי שאם אני אדבר על הספר שלה — שנשמע ממש כמו פורנו רך — זה עלול להיחשב להטרדה מינית.

אם כי ברגע זה, אני חושב שאולי אני הקורבן פה.

הפה שלה נפער, אבל היא לא מוציאה מילה. מבחינתי, זה סימן להמשיך ללכת.

״אני מצטערת על האיחור ושבזבזתי לך את הזמן, מר אשבי,״ היא אומרת בנימה הרבה יותר מקצועית, כאילו אני מוותר עליה עוד לפני שהריאיון בכלל התחיל. שזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות עד לפני שנייה.

אני מהדק את הלסת. משהו בטון המובס שבו היא אומרת את השם שלי מטלטל אותי קצת. אולי המשפחה שלי צודקת.

אם לשפוט מהלחץ שלה עכשיו, אולי באמת הייתי קשה מדי איתה כשהיא הגיעה לריאיון שלה באיחור של שש דקות בסך הכול. פשוט לא היתה לי סבלנות. כל מה שאני רוצה זה לעבור את היום המחורבן הזה ולנשום לרגע, אחרי כל הטירוף שעברתי אתמול עם עורכי הדין שלי ושל הגרושה שלי, ג'נל.

אני עוצר שוב את הצעדים הגדולים שלי, מוכן להסתובב ולהתמודד עם החוצפנית הקטנה הזאת, להגיד לה שנתחיל את הריאיון מחדש, הפעם בצורה מקצועית. אבל לפני שאני מספיק לפתוח את הפה, אני קולט שהיא המשיכה ללכת במהירות בלי להרים את העיניים, כך שהיא בכלל לא שמה לב שעצרתי והיא פשוט נתקעת בי ומועדת אחורה על הדשא.

״פאק, שיט. פאק... אני מצטערת,״ היא פולטת בזמן שאני אוחז במרפקים שלה כדי לייצב אותה.

"תראי, מיס..." אני מרפה מהמרפקים שלה כשהיא מתייצבת על רגליה, ומנסה בכל כוחי לא לשים לב עד כמה העיניים הסגלגלות־כחולות שלה יפות כשהיא מביטה בי.

"ספנסר.״ היא אומרת את זה כאילו זאת גסות מוחלטת מצדי ששכחתי את השם שלה. אותו שם שהיא אמרה לפני פחות מחמש דקות, כשפגשה את המשפחה שלי.

אוקיי, אולי זאת באמת גסות מוחלטת. אפילו בשבילי.

"נכון. מיס ספנסר. טוב, אני הולך לדבר לעניין עכשיו."

אני מסתובב ושוב מתחיל ללכת, והיא מדביקה את הקצב שלי. אני מתקרב לדלת המשרד שלי ועובר ליד שני עובדים בחווה, שפיזית עוצרים את העבודה שלהם רק כדי להסתכל על האישה שצועדת לצדי. אני מניד להם בראשי בזעף כשאנחנו עוברים לידם, כי כל העובדים בחווה שלי הם חבורה של חרמנים מזדיינים.

"אני לא מחפש פה מישהי חסרת ניסיון," אני אומר. "למרות שזו משרה זמנית בלבד, אני צריך מאמנת מנוסה שתיכנס לנעליים של סם." אני פותח בדחיפה את דלת המשרד שלי והיא נכנסת אחרי. אני עוקף את שולחן הכתיבה ומתיישב מאחוריו, והיא נעמדת מעברו השני, עם הג'ינס המשופשפים שלה, חולצת הטי השחורה שיושבת עליה בול ומגפי הבוקרים התואמים. הידיים שלה שלובות מתחת לציצים הזקורים שלה, מחזיקות אותם למעלה כמו איזה מדף קטן. כשעיני פוגשות את שלה, אני מבין שמשהו שאמרתי הרגיז אותה בטירוף.

"אה, עכשיו הבנתי. אתה מאלה? אתה חושב שרק בגלל שאני צעירה ואישה אז אני חסרת ניסיון?"

אני מוריד את הכובע שלי וזורק אותו על השולחן. פאק, אני כל כך לא ״אחד מאלה״.

החצופה הקטנה הזאת.

"אני מבינה שסתם בזבזתי את הזמן שלי אם ציפיתי ממך ליותר מזה," היא מסננת.

אני רוכן קדימה, מניח את כפות הידיים שלי על השולחן ומדבר בקול נמוך כדי שהיא תבין שנמאס לי מהגישה המחורבנת שלה ושאני זה שמנהל פה את העניינים — לא היא.

"זה לא קשור בכלל לזה שאת אישה. כמה מהמאמנות הכי מוערכות בתחום הן נשים. לעזאזל, המאמנת שאת אמורה להחליף עכשיו היא אישה.״

משהו בעיניה מתרכך והיא נראית כמעט נבוכה. ידיה נשמטות לצדי גופה.

"אה, פשוט הנחתי שבגלל השם סם —"

"סמנתה," אני קוטע אותה. "להניח הנחות זה אף פעם לא רעיון טוב," אני מוסיף בגסות.

אני מעביר יד בשערי ונשען לאחור בכיסא שלי. יש לה גישה לוחמנית, אני חייב להודות, והיא כנראה האישה הכי יפה שיצא לי לראות מאז... שיט, הרבה מאוד זמן. טוב,

היא פאקינג עוצרת נשימה. אני מדבר על ״הזין־שלי־נעמד־דום־ברגע־שהיא־העיפה־את־השיער־השחור־עורב־שלה־מעבר־לכתף־כשהמגפיים־שלה־פגשו־את־הקרקע״. כזאת רמה של עוצרת נשימה.

אַייבי ספנסר. אני מסתכל עליה עכשיו ותוהה איך בכלל יכולתי לשכוח את השם שלה. היא נרגעת קצת ומתיישבת מולי. אני נושם עמוקות לפני שאני ממשיך. לא התכוונתי שהריאיון הזה יתחיל בצורה כל כך מתוחה. באמת שאני לא כזה מניאק. פשוט יש לי כל כך הרבה על הראש כל הזמן, אז אני מדבר מהר, ובתשעה מתוך עשרה מקרים זה נובע מתסכול, רק כדי שאוכל כבר לעבור למשימה הבאה.

"תראי, אם אנחנו כבר מדברים בכנות, את באמת צעירה. לא יכול להיות שיש לך יותר מ... כמה? חמש שנים ניסיון?" הנה שוב המבט המתריס הזה. פניה דמויות הלב לא מסגירות דבר — עצמות לחיים גבוהות, אף ישר וצר, שפתיים ורודות ומלאות, והכול יושב במקום באופן מושלם. אבל העיניים שלה.

העיניים שלה סוערות ואומרות לי שהיא מתכוונת להעמיד אותי במקום, ומהר. אם לא הייתי כל כך פאקינג גמור מעייפות היום, זה אולי היה משעשע אותי.

"כמעט חמש־עשרה, האמת, אם סופרים את כל שעות ההתמחות שלי. אבל גם בלי זה, יש לי תואר בלימודי סוסים מאוניברסיטת קנטקי במלגה מלאה, חמש שנים של אימון סוסי מרוץ בחוות בלינגהם..." היא מרימה גבה, כאילו כדי לשאול, התרשמת כבר, מר אשבי? "ולפני כן שלוש שנים במרכז השיקום נוטינגהם, בתור חברת צוות. אה, וארבע התמחויות קיץ בתקופת הקולג׳ באגודת הקוורטר והתורוברד האמריקאית בהדרכת פיטר סמפסון." היא מזכירה את שמו של מאלף מוכר שעזר לאמן את זוכה ה״טריפל קראון״ של .2015

וואו, פאק.

"לא אמרו לך אף פעם? להניח הנחות זה אף פעם לא רעיון טוב," היא אומרת. שפתיה היפות מתעקלות בחיוך קטן ושובב, ומשהו בו גורם לי לרצות לעשות כל מיני דברים, רובם מאוד לא הולמים, רק כדי למחוק לה אותו מהפנים.

אני נוהם, והיא נראית כאילו נרגעה קצת. "תראה, אני טובה במה שאני עושה. יש לי גישה מודרנית,

ואני מנחשת שזו לא בדיוק השיטה שהחווה הזאת רגילה אליה, אבל אולי היא תעזור לך. בעיקר אם אתה מקווה להריץ שוב סוס בדרבי מתישהו," היא אומרת.

אני מסתכל עליה ותוהה אם יכול להיות שהיא באמת זו שתיכנס לנעליים של סם. חמש־עשרה שנה? זאת אומרת שהיא עובדת עם סוסים מאז שהיתה... ילדה? אני מנער את הראש, בזמן שתא קטן במוח שלי שואל אותי למה לעזאזל סיפור החיים שלה כל כך מעניין אותי.

היא קמה ומצביעה לכיוון הדלת.

"אתה רוצה להראות לי את המקום בזמן שאנחנו מדברים, או שכל הריאיון הזה יתנהל ככה, כשאתה פשוט יושב שם ושופט אותי בשתיקה?"

הלסת שלי נשמטת לרגע מהטון החצוף שלה, ואז אני מתאפס על עצמי, חובש בחזרה את הכובע וקם. "האורוות בכיוון הזה," אני זורק כשאני חולף במהירות על פניה. עשרים דקות אחר כך אנחנו עומדים מחוץ לזירה הגדולה שלנו וצופים באחד המאלפים שלנו, דאסטי, מנסה לעבוד עם סייח צעיר ועצבני. הסייח הזה קופצני, ורק לגרום לו לשמור על קשר עין ולא להיבהל זו משימה בפני עצמה. אייבי עומדת ומביטה, לומדת את ההתנהגות של הסייח כאילו יש לה חיבור טלפתי איתו, בזמן שאני עונה על שאלות של שלושה עובדים בחווה. משום מה, פתאום שלושתם החליטו שדחוף להם לעבוד בדיוק איפה שאני ואייבי נמצאים. כאילו אני לא קולט שזה רק בגלל שהיא האטרקציה המרכזית כרגע.

אחד העובדים הבכירים שלי מפטפט עם אייבי כאילו הם חברים מהתיכון. הם צוחקים, וברגע הזה אני מבין שאין מצב שהאישה הזאת יכולה לעבוד כאן. היא יותר מדי מסיחת דעת, יותר מדי מקסימה. הבחורים המזדיינים האלה בחיים לא יספיקו לעשות כלום אם היא תהיה בסביבה, ולי אכפת בעיקר שהדברים יתבצעו בחווה שלי. הדבר האחרון שאני צריך זה עוד משהו לדאוג בגללו כל יום.

ּ "איך הולך, סַמל?" נאש, החבר הכי ותיק שלי, טופח לי על הגב כשהוא חוזר מארוחת הבוקר בבית הגדול עם אמא שלי ואחותי.

"אררר," אני נוהם.

"עד כדי כך טוב?" הוא שואל בצחוק. "אתה לא חושב שאולי אתה קשוח מדי איתה? שש דקות איחור? ברצינות?"

"יכול להיות שהגזמתי. קורות החיים שלה מרשימים." אני מודה ומביט באייבי, שבדיוק לוקחת מקל אימון מקיר הציוד ומחליטה על דעת עצמה להיכנס לזירה.

נאש ואני מביטים זה בזה וממהרים ללכת בעקבותיה כשהיא פותחת את השער בתנופה ומוודאת שהכניסה בטוחה. "אכפת לך אם אני אנסה?" היא שואלת את דאסטי בביטחון.

דאסטי מסתכל עליה במבט של ״מי זאת לעזאזל?״ ואז מחייך חיוך רחב. ״לכי על זה, הוא עקשן לא קטן. לא נותן לי להפגין שום סוג של דומיננטיות עליו."

היא מהנהנת ונעמדת בזירה מול הסוס הסורר.

"שמעתם פעם על שיטת פּארלי?" היא שואלת אותנו.

"לא יצא לי." אני מביט בה כשהיא לוקחת את חבל ההובלה מידיו של דאסטי. היא בן אדם אחר עכשיו לעומת הבחורה העצבנית שהיתה אצלי במשרד. האישה שעומדת כאן עכשיו רגועה, מאופקת, ומרגישה לגמרי בבית ליד הסייח חסר המנוחה.

היא מחליקה בידה על אפו ולוחשת לו משהו שאף אחד מאיתנו לא יכול לשמוע.

"זאת גישה שטוענת שאפשר להגיע לשליטה על סוסים בצורה טבעית, דרך תקשורת, הבנה ופסיכולוגיה, ולא דרך טכניקה, פחד ואיומים.״

היא לוקחת את מקל האימון ומניחה בעדינות את החוט התלוי בקצהו על גב הסוס, ואז מחליקה אותו ממנו ברכות. הסוס נבהל, אבל במקום שהיא תהדק את החבל, היא פשוט מרימה אליו יד בהרגעה ואז נותנת לו יותר מרחב.

"זאת לא הדרך שאנחנו עושים את זה פה," אני אומר לה כשאני נשען על הגדר וצופה בה, כי פאק, להסתכל על אייבי עם הסוס זה כמעט מהפנט.

"למה אתם עובדים בשיטה הישנה?" היא שואלת. ואני עונה לה די בעליבות, "כי ככה עשו את זה תמיד."

אייבי ממשיכה לנוע, מתמרנת בין להעביר את החוט על גב הסייח ובין לסובב אותו במעגלים על האדמה כמו לאסו. בכל פעם שהסייח נבהל, היא לוחשת לו משהו ואז מרגיעה אותו כשהיא מחזירה את החוט אל מרכז הגוף שלו. ופאק, אחרי עשר דקות רצופות של הדבר הזה, הוא מצליח לשמור על קשר עין איתה ולזוז יחד איתה במשך שלושים שניות רצופות, מסתובב איתה במעגל ברוגע כשהיא מובילה אותו.

"תראה, בשיטה שאני למדתי, המטרה היא ליצור שותפות אמיתית עם הסוס שלך. כדי לעשות את זה, אתה צריך לזכות באמון שלו ולעזור לו להרגיש בטוח. ואי־אפשר לעשות את זה עם שיטות האילוף הישנות והמסורתיות. מה שהסוסים מחפשים זה ביטחון ותחושת מוּגנוּת. ואם הם לא ימצאו את זה איתנו, הם לעולם לא יסמכו עלינו. הם לעולם לא יהפכו לפרטנרים אמיתיים וישתפו פעולה מרצון."

"נשמע לי כמו איזה בולשיט ניו־אייג'י," אני יורה בלי לחשוב, ונאש מיד נועץ לי מרפק בצלעות. ברור לגמרי שהשיטה שלה עובדת. אני פשוט לא אוהב לטעות או לאבד שליטה. ושני הדברים האלו קורים לי ממש עכשיו.

אייבי ממשיכה להוביל את הסוס מסביב לזירה עוד כמה פעמים לפי השיטה שלה, וכשהיא מרגישה שזה מספיק, היא משחררת את חבל ההובלה ונותנת לו ללכת חופשי. היא ניגשת אלי, נועצת את מקל האימון בחזה שלי, מסתכלת עלי עם העיניים הכחולות שלה ואומרת, "היי, אתה הבוס פה, אני רק אומרת לך מה עבד בשבילי, זה הכול. בדיוק כמו עם אנשים, אתה צריך לבנות כבוד ולא פשוט לצפות לקבל אותו. תודה על ההזדמנות, אני אשמח לעזור לחווה של המשפחה שלך בזמן שסם לא נמצאת.״ היא חולפת ביני ובין נאש ומביטה בי מעבר לכתפה. "זאת אומרת, אם לא תניח מראש שאני לא מתאימה לתפקיד." היא מחייכת כשהיא אומרת את זה.

נאש מתקרב אלי ולוחש, "פאק, סמל. נראה לי שסוף־סוף מצאת מישהי ששווה לך.״

אני משלב את הידיים על החזה ומביט בה כשהיא מתרחקת, יודע מצוין שלא רק שהיא הולכת לעשות לי צרות, אלא פאק, היא פחות או יותר קיבלה את עצמה לעבודה הרגע.