כשהאפלה עמדה מלכת

הנערה שנכנסה ליער

ליסקה רדוסט עוזבת את הכפר ממש בתחילת חגיגות ליל לקוּפָּוָוה.

בעיניה מעקצצות דמעות כשהיא מעיפה מבט אחרון מעבר

לכתפה. משב רוח מושך את הרדיד הכרוך סביבה ומאיים

לכבות את להבת העששית שהיא אוחזת. הלילה הזה, הקצר

בשנה, אמור להיות שייך להילולה מתחת לירח קיצי ענקי.

בלילה הזה קולעות רווקות צעירות כתרים מפרחי בר ומשיטות

אותם בנהר כדי שהצעירים המקומיים ירדפו אחריהם. בלילה

הזה שרים שירי עם לקול שאגה של מדורה עליזה. בלילה

הזה מתפללים הכפריים לאלוהים שיעניק פריון לשדות, לחיות

המשק ולנשים. אבל חשוב מכול, בלילה הזה, לפי האגדה,

מלבלב פרח השרך.

ואם האגדות נכונות, זה הלילה שבו ליסקה תמצא אותו.

היא תאחז אותו בין ידיה ותבקש את המשאלה, והיא תכפר

על חטאיה.

היא צועדת לעומק החשכה דרך אחד משדות החיטה הרבים

הנפרשים על הגבעות העגלגלות ומעטרים את הכפר מכל עבר.

בחצות היום תהפוך השמש את הגבעולים לזהב, אבל עכשיו

הם מרשרשים באיום על החצאיות הפרחוניות של ליסקה

ומרכינים ראש, כמו חוטאים המתפללים בחרטה. היא מרימה

את העששית למעלה, אבל אורה הוא רק ניצוץ מהבהב — מעין

לעג דל למדורת קופווה המרקדת הרחק ממנה וכאילו חורטת

את גגות סְטוֹדוֹוָה על בד הציור של הלילה.

סטודווה. הבית. בית שלא תשוב עוד לראות אם לא תצליח

הלילה. היא מכירה את השמועות שלוחשים ביניהם הכפריים.

היא מכשפה, היא טמאה כמו הקסם האפל השוכן ביער הרוחות.

היא כמעט מחייכת במחשבה על האירוניה. המקום המקולל,

המכונה הדריאָ דָ ה, הוא זה שבו נאמר כי פורח השרך.

הוא ההזדמנות היחידה שלה לגאולה.

מעליה זורח הירח, עין כסופה אדירה הנפקחת ומשגיחה.

הוא מדרבן את ליסקה להתקדם, מלבה את להבת הדחיפוּת

בחזהּ . בכל הסיפורים פרח השרך פורח רק עד הזריחה — אין

רגע מיותר.

דרכה לוקחת אותה על פני גידולי השדה, לגבעות רכות

המנוקדות בעצי לִבְנֶה חיוורים כרוחות רפאים ועשב גס שבו

גרה מקהלת צרצרים. בניסיון לחזק את רוחה, היא מתחילה

להמהם שיר עם על נערה ושני מחזרים ועץ יָזֶ'מְבִּינָה. הצרצרים

קובעים מקצב, הרוח הקלה לוחשת בהרמוניה, והיא משכנעת

את עצמה אט־אט שאיננה מפחדת.

עד לרגע שבו יער הרוחות מתגלה לעיניה.

היא ראתה כבר את הדריאדה — כל ילד וילדה בסטודווה

ראו אותה כשהגיעו לכאן בכוח הסקרנות השובבית שיש רק

לילדים. כמה פעמים עמדה במקום הזה עם מארישֶ נקָה, וכל

אחת מהן דחקה בחברתה להתגנב קרוב יותר ליער? קרוב

יותר ויותר ויותר, עד שנהמה או רשרוש מתוכו היו מבריחים

אותן בצווחות והן היו רצות עד הבית. ילדים עושים מעשי

שטות, עד שהם מתבגרים מספיק כדי להבין שהם טיפשיים.

עד שאבא מלמד אותם לארוג את קישוטי הקש התלויים בכל

בית בסטודווה, או שאמא מסבירה מדוע היא קושרת לשערם

סרטי ארגמן. זאת הגנה, היא אומרת בקול עדין אך רציני, מפני

רוחות ושדים ופגעי יער הרוחות.

כשהיא עומדת קרוב כל כך ליסקה חייבת להודות שהיער

ניחן במעין יופי מזוויע. יופי של פרחים מעל קברים או נץ

שעט על טרפו. עציו אדירי ממדים, עבים כמגדלים ורחבי

ידיים, עם ענפים דומים לאצבעות של זקנה שהסתבכו בערפל

סמיך כצמר גפן. יש לו ריח של קבר שזה עתה נחפר, מבינה

ליסקה — אדמה דשנה, רקב צמחים ובשר, והוא מעיק על כל

נשימה.

במקום כלשהו בתוכו נמצא פרח השרך. כשתמצא אותו,

עליה לנסח את משאלתה בקפידה, כי הוא מגשים אחת בלבד.

באגדות, גברים מבקשים פעמים רבות משאלות המנוסחות

באופן לקוי, וגורלם אכזר, אם הם מצליחים בכלל לעבור

את רוחות היער המרושעות. כאן, לפחות, הקללה של ליסקה

מקנה לה יתרון — היא תמיד היתה מסוגלת לחוש ברוחות,

לשמוע אותן, אפילו לראות אותן. הסְקְשָט ליד התנור שהתלונן

על הרצפה המלוכלכת או הקיקימוֹרָה בבית השכנים שקראה

בשמחה כשמצאה צמר שהיא יכולה לסבך. אבל אלה רוחות

הבית המיטיבות, המשמינות ממנחות לחם ומלח, והן ידידותיות

לבני האדם הנותנים להן מחסה. היא לא חושבת ששדי הדריאדה

ידברו באותה שפה.

היא באמת תעשה את זה? עדיין לא מאוחר מדי לחזור.

היא לא שייכת לכאן.

זיכרון. האב פָּבֶל יושב במטבח הבקתה הצפופה של משפחת

רדוסט. הוא כומר צעיר, גלימתו המהוהה עשויה טלאים כמו

זקנו וארשת פניו מלאה חשש שאינו מתקבל באהדה. הוא

ומאמא הם היחידים בסטודווה שיודעים את סודה של ליסקה.

לפחות, כך היה עד לפני שני ערבים.

"האנשים מתחילים לתהות, דוֹבּרָוָוה," אומר פבל. "אין

הוכחה, אבל איש לא יכול להסביר את העניין אחרת. הפתרון

הטוב ביותר עבורך הוא לשלוח אותה מכאן לפני שהיא

תאבד שוב שליטה, או שבני משפחת פּרָווֹטָה יסחפו איתם די

אוהדים."

ליסקה לא אמורה לשמוע את דבריו, אבל היא מקשיבה בכל

זאת, צופה מחוץ לבקתה דרך סדק בתריסים. שיניה סגורות

בכוח על שפתה והיא טועמת ברזל על לשונה. היום לח, שמיים

כחולים מלאים בעננים, ותרנגולת חופרת בעפר שליד כפות

רגליה.

"אני יודעת, אבי, אני יודעת, אבל לאן היא יכולה ללכת?"

דוברווה רדוסט — מאמא — יושבת מול האב פבל, קוטפת

עלי מנטה מגבעול ופורשת אותם לייבוש. יציבתה נוקשה

ועיניה קרות כמו כפור על ענפים. היא תמיד הזכירה לליסקה

את שְקְלָנָהגוֹרָה, הר הזכוכית מן הסיפורים שאף אביר לא

הצליח לכבוש. וכמו ההר הזה, היא לא טובת לב ולא רעת לב.

היא פשוט עשויה ללא חת, תכונה הכרחית כמרפאה הכפרית

של סטודווה.

"היא הגיעה לפרקה," עונה האב פבל. "והיא נערה מחונכת

ומנומסת. את יכולה לחתן אותה, לשלוח אותה לשמש

כשוליה... או טוב מכך, להכניס אותה למנזר. אלוהים אינו

מסרב לקבל איש, ונוכחותו הקדושה תמנע ממנה להתפתות

לכוחות הרשע."

דוברווה נאנחת. "שקלתי את כל הפתרונות האלה, אבי, אבל

עד כמה נבון באמת לשלוח אותה לבדה? אני חוששת ממה

שהיא עלולה להפוך להיות בלי הנחיה." היא זורקת גבעול

מנטה עירום. "אה, בּוֹגדָן היה יודע מה לעשות איתה. הוא

היחידי שידע באמת."

"את עושה את המעשה הנכון," מרגיע אותה האב פבל.

"זאת לא הוקעה, אלא רק פעולת מנע. למען שלומה ו..."

ושלומנו. המילה האחרונה הזאת לא נאמרת, אבל ליסקה

יודעת מה רצה הכומר לומר. ליסקה מסוכנת, הקסם השחית

אותה, כמו עצי פרי נגועים ברקב.

"אני אשנה את המצב," היא מבטיחה לכוכבים מעל. "אשיב

את הכול על כנו."

היא תעשה הכול כדי להוכיח שהיא לא מסוכנת, שהיא

שייכת — לכפר ולבני עמה. אפילו אם פירוש הדבר הוא שעליה

לשים את מבטחה במעשיות ילדוּת.

היא מתקדמת הלאה, רחוק יותר, קרוב יותר, עד שהיא

מרימה מבט אל עצי הדריאדה. חרדה לופתת את גרונה, אבל

היא בולעת אותה בכוח.

"ישמרני האל," היא לוחשת.

בתוך היער צווח משהו בתגובה. רוח סערה? לא, הצרחה

לא אחידה.

זאת יללה.