כיבוי אורות

התקלחתי, החלפתי לפיג'מה הכי נעימה שהיתה לי, מזגתי לעצמי יין לבן בכוס גדולה והתכרבלתי עם פרד על הספה. חשבתי להדליק את הטלוויזיה ולהתנתק לכמה זמן, אבל לא בדקתי את הטלפון שלי אפילו פעם אחת במהלך המשמרת, והייתי צריכה להתייחס להתראות ברשתות החברתיות.
נכנעתי לבלתי נמנע, פתחתי את האפליקציה האהובה עלי והתחלתי לגלול. היו סרטונים צפויים של חיות חמודות שעושות דברים חמודים, אנשים שמתנהגים כמו אידיוטים ומסתבכים בצרות, סיפורים על אקסים ואנשים שריריים שעושים פוזות במראות בחדר כושר. אבל יותר מכל דבר אחר, היו מלכודות חשק (סלפים מחרמנים). באופן ספציפי, מלכודות חשק של גברים שחבשו מסכה. האובססיה שלי אליהם החלה בתחילת הסתיו, התקופה שבה תת־הז'אנר הזה של סרטונים תפס תאוצה כל שנה,הודות לאוהבי ספרי רומנטיקה חרמנים כמוני.
ביד אחת גירדתי מאחורי האוזניים של פרד. האחרת היתה עסוקה בסימון לייקים לסרטונים של גברים בתחפושת, במדי צבא עתידניים, ואפילו כמה שלבשו תלבושות מסרטי אימה. אבל המועדפים שלי היו גברים במסכות של רוחות רפאים. אלה בלי החולצה גרמו לי להזיל ריר. תוסיפו לזה סכין וקצת דם מזויף, וזה מיד הוספת עוקב מבחינתי.
היוצר האהוב עלי ביותר היה משתמש שנקרא faceless the man כי היה לו את כל מה שהכי אהבתי: מסכה מותאמת אישית שלא נראתה כמו אף אחת אחרת והיתה חושנית כמו שהיתה מפחידה; הוא היה שרירי; היתה לו תאורה טובה; מוזיקה יוצאת דופן; וכישרון טבעי למשוך את הצופה ולגרום לנו להתחנן לעוד.
היה לי מדור שלם שהוקדש לסרטונים שלו, וצפיתי בהם בקביעות
בכל פעם שנזקקתי להסחת דעת אחרי משמרת גרועה. כמו הלילה.
רוקנתי את שארית היין שלי — לעזאזל, איבדתי לגמרי את תחושת הזמן כשגללתי — וקמתי למזוג לעצמי עוד סיבוב. פרד קפץ מהספה והתכרבל בתוך המיטה הקטנה שלו ליד הטלוויזיה, אחרי שהגיע לגבול יכולת ההתכרבלות שלו. בדקתי את האוכל והמים שלו במטבח — שניהם עדיין היו די מלאים — ורוקנתי את שארית היין לתוך הכוס שלי. עד שאסיים אותו, כבר יהיה בתוכי חצי בקבוק.
כן, בקרוב אהיה קצת שיכורה ואני מקווה שגם עייפה. היו לי רק עשר שעות עד למשמרת הבאה שלי, והייתי חייבת להשלים את כל שעות השינה שהחמצתי במהלך הטרפת הרגילה של החגים.
התיישבתי ומשכתי מעלי את השמיכה, והעליתי את הסרטונים של הגבר במסכה, כפי שכיניתי אותו. היה קשה לבחור מועדף, אבל אם מישהו היה מצמיד לי אקדח לרקה ומכריח אותי לבחור, הייתי בוחרת את הסרטון שבו הוא שרוע על הספה בלי חולצה, ראשו מונח על הזרוע, וכל התמונה מוצפת באור אדום. רואים אותו רק מהצלעות ומעלה. העור שלו היה מכוסה בקעקועים, ושריריו נמתחו כשזרועו נעה בתנועה קצבית שרמזה שהוא מאונן אבל לא חזק מספיק כדי להגיע לקו הסיום.
אף פעם לא ידעתי לאן להסתכל כשצפיתי בו. בשרירי הזרוע שלו שנמתחו והתכווצו עם כל ליטוף? או בחזה העולה ויורד בכבדות כאילו הוא על סף אורגזמה? או מעבר למסך, שם יכולתי לדמיין את היד שלו מפמפמת את הזין המתוח שלו?
הוא התחיל את הסרטון כשהוא בוהה בתקרה. לקראת הסוף הוא סובב את ראשו ובהה ישירות למצלמה, ואף על פי שידעתי שלמסכה לא יכולה להיות הבעה, הרגשתי כאילו למסכה שלו כן היתה. כאילו העיניים השחורות הפעורות האלה הביטו ישירות לתוך הנשמה שלי, והפה המגחך הזה קרא בשמי בזמן שגמר.
הסרטון נחתך מיד אחרי שהוא סובב את הראש, ומביך להודות כמה פעמים עצרתי את הסרטון רגע לפני שזה קרה כדי לבהות עוד כמה רגעים בעיניים האלה.
איך זה יהיה להיות איתו בחדר כשהוא מצלם? להיות זו שהוא חושב עליה בזמן שהוא מאונן? או יותר טוב, לחזור יום אחד הביתה ולמצוא אותו על הספה הזאת, מחכה לי בחושך, מכוסה בדם, אור מנצנץ על פלדת הסכין שלו?
רק המחשבה עוררה בי צמרמורת מתערובת של תשוקה ופחד.
רציתי את זה ברמה שכנראה לא היתה בריאה, אבל אחרי כל השיט שראיתי בעבודה בחדר המיון, ועוד קודם, בשנות ההתבגרות הדפוקות שלי, טבעי שהטעם שלי התחיל לנטות חזק לכיוון הצד האפל.
אולי טיילר יסכים לשים מסכה בשבילי, חשבתי.
בטח, טיילר. הבחור ששכבתי איתו כבר קרוב לשנה. כמעט שכחתי ממנו. זה לא שהיה קל לשכוח אותו — הוא נראה טוב והיה זיון מוצלח — אבל כשהעבודה היתה עמוסה נטיתי לשקוע בה, וזה קרה לעתים קרובות בגלל משבר כוח האדם בבית החולים.
מתי היתה הפעם האחרונה שנפגשנו? בטח לפני חג המולד, לפחות. הגיע הזמן לזימון לילי. מחר היתה אמורה להיות המשמרת האחרונה שלי לשבוע, ואז היו לי שני ימי חופש מלאים. איזו דרך טובה יותר לבזבז אותם מאשר מתחת לגבר שיודע איפה נמצא הדגדגן?
רוקנתי את היין שלי, מרגישה בהיי מהאפשרות לחוות אדם רעול פנים בחיים האמיתיים. לפני שהספקתי לחשוב על זה, צילמתי תמונה מהסרטון האהוב עלי ושלחתי אותה לטיילר בצירוף הודעה.
יש לי יומיים חופש החל מיום שישי. רוצה לבוא בלילה ולהביא מסכה כזאת? מבטיחה לעשות את זה מעניין בשבילך.
התגובה שלו הגיעה כמה שעות לתוך המשמרת שלי למחרת, כי הוא ישן כמו אדם רגיל כששלחתי את ההודעה שלי.
לבי צנח כשקראתי את דבריו.
לעזאזל, ילדה. את עוד חיה? חשבתי שנפנפת אותי. עברו חודשיים. מוותר על המסכה. אני לא בעניין, ואני בכל מקרה יוצא עם מישהי.
חודשיים? באמת עבר כל כך הרבה זמן? גללתי למעלה בשרשור ההודעות שלנו, ושיט, הוא צדק. אולי הגיע הזמן להזמין פגישה טיפולית נוספת ולשאול אם יש להם טיפים לאיזון בין חיים אישיים ובין תחום העבודה הזה.
כי ברור שאני כישלון בנושא.