דיסטנס

פרק 1 ־ סיינה

זהו זה. עשרה ימים זה מספיק לרחמים עצמיים.

החדר הקטן שלי חשוך, הודות להמצאה המופלאה של וילונות שחורים. אני עטופה בשמיכה שלי, מוקפת בממחטות נייר רטובות מדמעות. האינטראקציה האנושית היחידה שהיתה לי לאחרונה היא עם האחים סלבטור. החיים שלי הם שרשרת אסונות לא נגמרת.

לפני עשרה ימים נכנסתי לדירה ומצאתי את ארוסי – עכשיו ארוסי לשעבר – תוקע את הזין שלו באיזו בלונדינית ארוכת רגליים, שהיתה כפופה מעל השיש במטבח. הוא היה עסוק כל כך באירוח, שאפילו לא שם לב שזרקתי את טבעת האירוסים על הראש שלו ויצאתי בסערה. רק המחשבה על זה מעבירה בי צמרמורת.

המניאק העקשן הזה כנראה נשרף עכשיו מרוב אשמה, כי אף על פי שחסמתי אותו בכל מקום אפשרי, הוא ממשיך לנסות ליצור קשר.

בעשרת הימים שבהם נמנעתי מאור השמש ושקעתי ברחמים עצמיים, הבנתי משהו חשוב. העצב שלי לא נבע מהבגידה של ג'יימי, באופן ספציפי. נדמה לי שהייתי מאוהבת יותר ברעיון שלו מאשר בו עצמו. כל חיי דאגתי לעצמי, עד שעזבתי את הבית הרעיל שלי בלונדון. בגיל שמונה־עשרה עקרתי את עצמי מחיי הקודמים לטובת מלגה ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה. הנערה שהייתי אז, נמרצת ומלאת חיים ותקוות גדולות, היתה מתעצבנת אם היתה רואה אותי עכשיו במצב הזה.

אני חוטפת את הטלפון מהשידה הריקה, והאור שעולה ממנו כמעט מסנוור אותי. אני ממצמצת בעיניי הדומעות כדי למקד את הראייה. עשרים וארבע שיחות שלא נענו ושלוש הודעות. אני משפשפת את הרקות, מנסה להקל את כאב הראש הפועם, ופותחת את מתקפת ההודעות האחרונה של ג'קיל והייד.

מספר לא מזוהה:

מותק, בבקשה תחזרי אלי. אני כל כך מצטער.

זה לא מה שאת חושבת.

וואו, לא ידעתי שאפשר לטעות כשרואים את הזין שלו נכנס ויוצא מאישה אחרת. אני כמעט צוחקת.

מספר לא מזוהה:

אני צריך אותך, אני מתגעגע אלייך, בבקשה תתקשרי.

מספר לא מזוהה:

את יודעת שאת זקוקה לי, אז תתגברי על זה.

סיינה אנדרסון:

לך תזדיין.

זעם מתפרץ בתוכי. אני מטיחה את הטלפון על הרצפה, והוא נוחת בחבטה עמומה. אני משליכה את ראשי אחורה בכעס על הכריות הוורודות הפרוותיות והדמעות זולגות בחופשיות על לחיי. כבר הייתי כמעט מאושרת, עם עבודה טובה ויציבה כעוזרת משפטית באחד מעשרת משרדי עורכי הדין המובילים במנהטן. אף על פי שזאת לא עבודת החלומות שלי, שהיא עבודה בתחום הסיוע החברתי. הייתי מאורסת. זה לא היה קשר סוחף ומלא תשוקה, אבל הרגשתי בטוחה. ידעתי שמשהו חסר אבל לא רציתי להתמודד עם זה, כי לפחות הצלחתי לברוח מהחיים הישנים שלי בלונדון. זה לפחות היה טוב יותר.

זאת הבעיה הקבועה שלי. אני רוצה יותר – יותר מהחיים, יותר ממערכות היחסים – וזה מה שהביא אותי עד לכאן. יש בי אש פנימית שאומרת לי שאני יכולה להשיג יותר, אז אני קורעת את עצמי בעבודה כדי לא להפוך לאמא שלי.

אבל אם תזרקו אלי עכשיו בקבוק וודקה, אני איראה ממש כמוה. בלגן מוחלט.

"אני תמיד אבחר בך," קולו העמוק של דיימון מהדהד בחדר שלי ממסך הטלוויזיה הקטן שעל השידה. מי מאיתנו לא אוהבת בחשאי את הילד הרע?

ג'יימי היה מתוק, אמין ובטוח. שלושה דברים שחשבתי שאני צריכה, לא רוצה. הוא דחף אותי למצוא עבודה כדי לייצר ביטחון כלכלי שיאפשר לי להגשים את החלומות שלי. הוא לקח אותי לדייטים. הוא שאל איך עבר עלי היום כשחזרתי הביתה מהעבודה. אבל משהו תמיד היה חסר. הניצוץ הזה אף פעם לא היה שם. זה דווקא משהו שאני מרגישה הקלה לגביו: לעולם לא אצטרך לזייף שוב אורגזמה איתו. הוא לא היה גרוע בתחום הזה, הוא פשוט לא היה מספיק בשבילי. כשביקשתי ממנו פעם אחת לחנוק אותי קצת, הוא עצר והסתכל עלי כאילו יש לי שני ראשים. אפשר לומר שמאותו רגע כבר לא טרחתי לבקש ממנו שום דבר, לפחות לא בהקשר מיני. אבל וואו, כמה פנטזתי על גבר שכן יעשה את זה.

הוא היה פותח לי דלתות בחיוך חמוד, אבל אף פעם לא טפח לי על הישבן בדרך. אני לא כמהה לחיבה מתוקה; אף פעם לא קיבלתי אפילו חיבוק מאמא שלי ביום ההולדת. אני כמהה להרגשה שאני שייכת למישהו, שמישהו תובע עלי בעלות ומשתמש בי. אולי זה לא רעיון טוב בהתחשב בזה שאני כל כך עצמאית וחדורת מטרה בכל היבט אחר של החיים מגיל צעיר מאוד, אבל היה בי גם חלק כזה, שהשתוקק להתעורר לחיים.

אולי יום אחד.

קראתי בחיי לא מעט רומנים רומנטיים. אבל לא מהסוג המתוק והמהפנט בסגנון "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". אני קוראת את הכי אפלים. אתן יודעות, הרומנים שבהם המאהב האלפא שלה שולח לה את היד של האויב שלה בחבילה ארוזה, וחצי מהספר הוא סצנות קינקיות מלוכלכות. אולי אני מפספסת קצת עם כל עניין הרומנטיקה הזה.

דלת הדירה נפתחת במכה אחת, ואחריה נשמע רשרוש מפתחות בתוך קערת זכוכית. עקבי הסטילטו מהדהדים על רצפת העץ בדירה והולכים ומתחזקים בכל צעד. לעזאזל, הבטחתי למאדי שהיום אני מתחילה להחזיר את החיים שלי למסלול. מצבי הנוכחי נראה כמו ההפך הגמור מההבטחה הזאת.

"סיינה אנדרסון, כדאי לך שאני לא אשמע את דיימון סלבטור מהטלוויזיה שלך, או שרק אלוהים יעזור לך!" מאדי צועקת מהמסדרון, ואני מתכווצת. אני כנראה השותפה הכי גרועה בהיסטוריה.

אני מזנקת לקצה המיטה הזוגית הרכה, מחטטת בין כמות מטורפת של כריות נוי שמונחות שם, מחפשת נואשות אחר השלט של הטלוויזיה. דלת החדר נפתחת פתאום, ועיני צורבות מאור השמש שנכנס פנימה. אלוהים, אולי אני באמת הופכת לערפד.

אני מרימה מבט אל החברה הכי טובה שלי ושולחת אליה פרצוף של בבקשה תסלחי לי.

"אין מצב. זהו, סיינה. אני כבר לא יכולה לראות אותך עושה את זה לעצמך," היא מתקרבת אלי בנחישות וחוטפת את השלט מתחת לכרית ורודה עם קישוטי תחרה.

"שלא תעזי לכבות את זה, מדיסון," אני נוהמת, כן, נוהמת, מנסה לחטוף בחזרה את השלט בתרגיל נינג'ה, אבל בלי הצלחה. הדממה כמעט מחרישת אוזניים.

מאדי בוהה בי בזעף, בגבות מכווצות.

"סיינה, אני יודעת שאת עוברת תקופה מחורבנת, אבל בבקשה, אני צריכה אותך בחזרה. אני צריכה את החברה הכי טובה שלי, והכי חשוב, את צריכה להפסיק להעניש את עצמך על הטעויות של ג'יימי." פניה מתרככות כשהיא מתיישבת בקצה המיטה.

"חחח! 'מחורבנת' זה תיאור עדין למצב שלי, מאדי. תסתכלי עלי!" אני נאנחת ומנופפת באוויר. "מה לא בסדר איתי? למה אני לא ראויה לאהבה?" אני מתחילה לבכות עכשיו, כי השם של ג'יימי הוא כמו חנית שנכנסת לי ישר ללב.

"תקשיבי, ג'יימי היה ותמיד יהיה מניאק. נכון, לתפוס אותו מזיין איזו בלונדינית בזמן שהוא מסניף קוקאין מהציצים שלה זה לא בדיוק מצב אידיאלי, אבל את צריכה להבין שמגיע לך הרבה יותר מזה."

אני מתכווצת. לא רק שבגדו בי, מתברר שגם הייתי טיפשה כל כך שאפילו לא שמתי לב שהוא מכור. ג'יימי המתוק והצפוי בכלל לא היה מי שחשבתי.

שיער המשי של מאדי נשפך על כתפי כשהיא משעינה עלי את הראש, מנסה להציע לי נחמה.

"בבקשה תגידי לי שסיימת כבר עם ההתבוססות הזו. את מסריחה לגמרי, החדר מכוסה בטישו עם נזלת, ולא ראית אור יום כבר יותר משבוע."

אני מביטה בה מלמעלה, מחייכת ומושכת באף. "האמת שעברו כבר עשרה ימים," אני עונה בציניות ובחצי חיוך. אבל היא צודקת. אני לוחמת, ואני לא אתן לזה להפיל אותי. אסור לי.

אני מחככת את הראש בראשה של מאדי, סופגת את החום שלה ואת ריח הבושם הפרחוני המתוק הקבוע שלה. היא שמה לב שהגוף שלי מתחיל להירגע, מזנקת בבת אחת מהמיטה ודוחפת אותי לאחור. החיוך שלה כל כך רחב, שעיניה מצטמצמות.

"בדיוק! צאי כבר מהמיטה, תיכנסי למקלחת ותתאפרי. יש לך בדיוק שעה לפני שאירועי יום ההולדת מתחילים!" היא אומרת, היא זורקת את תלתלי הפלטינה שלה מעבר לכתף ומסתובבת מהר על עקביה כדי לצאת בלי לחכות לתגובה שלי. "אוהבת אותך, סי," היא מצחקקת בהתלהבות, וכבר מתרחקת במסדרון.

אולי בילוי ערב עם הבנות הוא בדיוק מה שאני צריכה.