איך זה מרגיש?

קאלי

הרצפה של תא הצינוק היתה לחה, אז ניסיתי לשמור את

פרוסות הגבינה הקטנטנות שלי על קרש החיתוך המיניאטורי

שאלתרתי. זה לא ממש היה קרש חיתוך, אלא לבנה רופפת

שחילצתי מהקיר, אבל נראה שלעכברוש שביקר בתא שלי לא

היה אכפת.

צחקתי בקול כשראיתי כמה חמוד הוא היה כשהחזיק את

הפיסות הקטנות של הקרקר הטבול בדבש ששמרתי מהארוחה

של אתמול. ואז, קפאתי במקום. נזפתי בעצמי על זה שהעזתי

לצחוק ככה.

הוא לא אהב לשמוע את הקול שלי. כשהשמעתי קולות, הוא

התעורר. הוא אמר לי שיפגע בי אם ישמע אותי שוב. נצמדתי אל

צללי תא הצינוק וניסיתי להשתמש בהם כמחסה.

תקעתי אצבעות בפצע הפתוח המכוסה דם שעל ראשי; תזכורת

צורבת ליכולות הנוראות של היצור.

שאפתי עמוק, נתתי לאוויר למתוח את שרירי החזה שלי, ואז

נעצתי בכוח את הציפורן עמוק בתוך הפצע. נשכתי את אזיק

הברזל שסביב ידי כדי לא לצרוח, והטעם המתכתי של הדם מילא

את פי, זהה לטעם הברזל בין שינַי.

יופי; עדיין הרגשתי משהו. הרפיתי את השרירים המתוחים

שלי רק עוד קצת.

תנועותי טלטלו את שרשרת הברזל שבין האזיקים שעל ידי,

והיא קרקשה בקול.

עצמתי עיניים כל כך חזק עד שהתחלתי לראות ניצוצות. קיר

הלבנים הקשה ננעץ בבשרי. נדחקתי חזק יותר, מזמינה אותו

לבלוע אותי, עד שלא אהיה עוד בתא הצינוק הזה, בין קירות

מרופדים בפחד.

הערתי אותו?

כמה דמעות סוררות חמקו מעיני, וגופי רעד.

פאק. פאק.

רעדתי חזק כל כך, עד שפחדתי שרעש הקרקוש של עצמותי

יעיר אותו.

תהיי בשקט, או שהוא יתעורר ויפגע בך שוב.